הדמעות האלה, הדמעות האלה לא מפסיקות לרדת. כבר אי אפשר איתן
יותר. אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן, כמוך.
אני הולכת ומתפוררת לי, מדרדרת אל תהום עמוקה וחסרת מוצא,
הורסת כל חלקיק מסכן של שמחה שנותר בי, מתאדה אל האוויר הקר.
ולך זה לא איכפת. או אולי זה כי אתה לא יודע. בכל מקרה אתה לא
בא לעזרתי. לא מושיע, לא מנחם. וזה דוחף אותי עוד יותר מהר
לעומק התחתית. לשפל המדרגה.
אני עומדת כאן מול המראה, מזועזעת מעצמי. מזועזעת ממה שהפכתי
להיות. מפנים, ומבחוץ. ואולי תמיד הייתי ככה, לא יודעת. משום
מה עכשיו זה נראה הכי גרוע.
ולך זה לא איכפת. כן, לך זה ממש לא איכפת. כי את זה אתה בטוח
יודע , גם אם לא אמרתי במפורש. וזה כואב כל כך בלב. שורף כל כך
את הנשמה.
אני מביטה אל העתיד ורואה חושך. הכל חשוך שם. החיים לא מובילים
אותי לשום מקום. אם לפחות הייתי רואה אותך אי שם בתוך החושך
הייתי עוד רוצה להמשיך לחיות. אבל מול החושך הנוראי הזה שלפניי
אין טעם לנשימה הבאה.
ולך זה אולי איכפת, ואולי לא. זה כבר לא כל כך משנה. הסכין
קרובה מתמיד לצווארי , משתוקקת ללפף אותו בכאב האחרון, המשחרר.
אם לא הושעת אתה, תושיע היא.
הנר היחיד שעוד דולק על השולחן בחדרי מהדהד לו בחולשה. עוד מעט
הוא וודאי יכבה. הוא כבר עייף מדי מכדי לבעור. הלהבה שבו דועכת
ואורו נחלש. הברק שלו נעלם וכעת נותר רק הזיכרון.
והדמעות האלה, שלא מפסיקות לרדת, חונקות אותי. כבר אי אפשר
איתן יותר. אי אפשר איתן, ואי אפשר בלעדיהן.
כמוך.
והסכין מתקרבת יותר ויותר ומוכנה לפעולה. זה עניין של סנטימטר
אחד, אולי שניים, והכל ייגמר. אני, אתה, אנחנו. הכל יסתיים לו
כך בכמה שברירי שניה ויהיה שקט. אתה לא תצטרך לסבול את נוכחותי
כאן יותר, ואני- אני לא אצטרך להיחנק מהדמעות.
היה שלום לך אהוב, שלום ולא להתראות.