הוא יושב על הרצפה המלוכלכת ובוהה באויר. מסביבו עומדים,
כחומות, קירות החדר הקטן לו הוא קורא בית. על הקירות מפוזרות
תמונות רבות. ליתר דיוק יש לומר - קרעי תמונות, שכן כמעט שאין
שם בנמצא תמונה שלמה אחת. כאן מסתמן פרצופו של איזה שחקן
קולנוע, אשר חלק מפניו אבד לבלי שוב, וכאן ניתן בבירור להבחין
בקבוצה של רבנים מאיזו ארץ, אשר נופה חבוי בין ציור של פיקאסו
לפורטרט של ג'ורג' בוש. אדם אחר אשר היה נכנס לחדר, היה בוודאי
מסתכל סביבו בתימהון, אך הוא כבר רגיל, אחרי הכל היו אלו
התמונות שהוא עצמו תלה.

"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן
החושך".

הזיכרון של הימים הראשונים אופף אותו פתאום. תקופות של לפני
ואחרי מתערבבות זה בזה, אבל הוא זוכר: בתחילה, לא היו כאן כל
אלו. הקירות עצמם היו כמעט עירומים. אומנם, היו להם כמה עלי
תאנה קטנים בדמות תמונות להעשרת האוירה והאופי, אבל הקירות
עצמם היו כמעט עירומים. הדבר לא הפריע לו במיוחד, אם נשאל אז,
קרוב לוודאי שהיה אומר שמוכן הוא לחיות כך לנצח. אך לא כך
התגלגל הדבר. כי כאשר ביקר את חבריו, היה מקנא בסתר ליבו
בתמונות המפוארות שקישטו את קירות ביתם. או לפנות ערב, כאשר
היו מקרינים בטלוויזיה הקטנה שלו תוכניות משמימות שתיארו
לפרטי פרטים את הההדר והחן בבתים של אנשים אחרים, בתים
ותמונות, הוא היה תוהה. ספקות החלו עושות בו את זממם, והוא
החליט שכדאי לו לנסות. מלבד זאת, הוא נהג לומר לעצמו, אין הוא
כיתר האנשים - הם תולים איש איש את אותם התמונות של חבריהם,
הוא לעומת זאת, יתלה את התמונות אשר הוא יבחר, אשר ישוחחו אליו
במיוחד.
ואכן כך קרה. בשנים הבאות הוא אסף תמונות רבות ככל האפשר.
הקירות העירומים לבשו אט אט צורות רבות ומשונות. לא היה סדר או
שיטה על פיהם הוא היה בוחר את התמונות, והן היו שונות מאוד
אחת מהשניה. למען האמת, הדבר שיעשע אותו, והוא היה נוהג לחפש
תמונות סותרות במיוחד - קטנות וגדולות, עבות ודקות, מלאות עד
לפרטי פרטים או עשויות ברשלנות. הוא נהג לשבת ולהתבונן בהן
שעות ארוכות. חבריו היו מתקשרים אליו, שואלים לשלומו, מזמינים
אותו לביקור, אבל הוא העדיף להיות עם התמונות שלו, עם עצמו.

"כי ברב חכמה רב כעס ומוסיף דעת יוסיף מכאוב".

יום אחד זה קרה. בפעם הראשונה הוא אפילו לא הרגיש. הוא לא היה
בטוח שמשהו באמת קורה לו, ניסה להתעלם, אך לא ניתנה לו מנוחה.
זו היתה מעין מחלה, אבל בלי סימפטומים כלשהן שיצביעו על
מקורה, או על אופיה. סחרחורות, דיכאון, מחנק. הוא כבר לא יכל
להסתכל על התמונות, הוא תיעב אותן. הוא ניסה לשכוח אותן, לעסוק
בפעילויות אחרות, אבל הן תמיד היו שם. הן היו רבות עד כדי
עיוורון, ממלאות ומרוקנות אותו שוב ושוב בתחושות סותרות. בכל
מקום אליו הפנה ראשו הן היו תלויות ומביטות, מבלבלות אותו
במבטן המפתה, המזמין רעות.

"ודברתי בלבי שגם זה הבל".

התקפי זעם פרצו לעיתים, ובהן הוא היה מזנק על הקירות, אחוז
דיבוק, קורע, תולש, משמיד. הפח הקטן התמלא בניירות ובדים,
הרצפה כרעה תחת רעיונות וצבעים, אבל התמונות סירבו לעזוב. היו
כאלה שויתרו ברצון על אחיזתן בקיר, אבל האחרות רק דבקו אליו
ביתר שאת. הוא צעק והתחנן, ביקש לחזור אל הקירות הערומים של
עברו, אל צורתו הקדומה והזכה של חדרו לשעבר. מאומה לא עזר,
ומהומת ליבו שככה.

"ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל
ורעות רוח"

הייאוש חדר אל עצמותיו ואכל בבשרו. הוא ניתק את קשריו, המועטים
כבר ממילא, עם העולם שבחוץ. את החלון הוא היה סוגר למשך זמן
רב, ופותח אותו רק על מנת לשאוף קצת אויר. הוא רצה להישכח,
להיעלם לעד. רוב היום הוא ישן בין הקרעים המפוזרים, לו יכל היה
ישן לנצח. ואכן המחשבה עלתה על ליבו, אבל הוא חשש שגם משינה
כזו יעירוהו בסוף. להיות אחד עם החידלון - זו היתה תמצית
שאיפותיו. הכל היה כבר מאוחר מדי, סופי מדי ומאכזב.

"הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים".

הזכרונות כמעט ופגו, טעמם המר-מתוק מתמזג בעיניו עם הרצפה
המלוכלכת. הוא שוכב לישון, אך שנתו נודדת עליו. מה יעשה? הוא
נחרד למחשבה שעיר המקלט היחידה שלו אבדה לבלי שוב. הוא מתהפך
מצד אל צד, אך השינה מסרבת לחדור אליו. הוא מתרומם וניגש אל
החלון. התריסים הפתוחים רק עד כדי חריץ דק מרמזים רק מעט על
האור החבוי בחוץ. במין החלטה פתאומית - הוא פותח את החלון.
האור העז פורץ אל החדר ומסנוור אותו. רק לאחר מספר שניות
ממצמצות, הוא מצליח להביט החוצה.
ובחוץ, מה שהיה הוא שישנו - רעש צורם של מכוניות ודיבורים,
אנשים סובבים סביב, בנינים חמורי סבר שראו ימים טובים יותר,
ואפילו העציץ של השכנה שגרה מולו. הוא מביט בעציץ, משהו מושך
את עינו: בין כל הפרחים, עומד-נובל ורד אחד דוהה ומושפל שמביט
בו בחזרה.
בעודו מביט בורד, משהו זז בתוכו, כאילו אבן נסדקת. רגע אחד הוא
תוהה, אבל הרגע עובר, והוא גוער בעצמו על שכמעט ונפל במלכודת:
"זו הרי קלישאה שמאנצית, סמל משומש, רומנטי, מיותר,
ראיתי תמונות יפות יותר מפיסה שבורה זו של מציאות".

הוא סוגר את החלון. מתכנן לחזור אל הקונכיה, אולי עכשיו יצליח
להירדם, אבל משהו בתוכו, מן יצר קמאי, גורם לו לחזור. הוא פותח
את החלון שוב, הפעם האור אינו כל-כך מעיק. הורד עודו שם,
מאזין לזמזומי הדבורה שחולפת לידו. הוא לא מצליח להתנתק
מהמראה, מהלחלוחית המשונה שמצטברת בעיניו, מהקירות הנשברים
בפני רוחו.
סביבו התמונות, הקולות, המראות. והוא אחד. עימם.