אם היה לאצבעות שלי חם, הסיפור הזה לא היה נכתב.
כמו סיפורים אחרים שלא נכתבו כשהיו לי כפפות, או אותו.
אבל קצת מגוחך לי ללבוש כפפות בתוך הבית, אפילו שחורף והחימום
לא עובד.ומשהו צריך לחמם את האצבעות, אז אני כותבת.
הוא סיפר שכל הגל הזה של מוזיקה לטינית לא עושה לו את זה בכלל,
ולא מטעמים גזעניים חלילה, לא. אנחנו בעידן הפוליטקלי קורקט,
שנות ה 00 . מצחיק איך שכותבים 00 ולא 2000, כאילו ש2000 שנה
אחרי לידתו של ישו כרייסט, נעשנו עצלנים יותר.
עייפים.
בכל אופן הוא לא בקטע של סלסה וממבו. חבל. חבל שאני לא בקטע,
אז אולי הייתי שמחה מבפנים, אם היו לי את כל תנועות הרגלים
החינניות, הסיבובים המהירים והבגדים המרשרשים... בעצם, בטוח
שלא. וזה לא בגלל הפסימיות, זה פשוט המצב.
המצב. כמה כללי זה נשמע, כמה קונקרטי כשיודעים למה הכוונה,
ואני יודעת.
רציתי לדבר עליו, וכל הזמן יוצא לי למשוך לכיוונים עוקפים,
לדרכים צדדיות, לנתיבי בריחה . אם הוא היה כאן עכשיו, לא הייתי
כותבת את זה כי הוא בטח היה נושף לי על האצבעות ומחמם אותן, או
שם אותן בכיסים של מכנסי הקורדרוי המכוערות שלו, או תוחב אותן
לתוך הבוקסר המשובצים שלו שאהבתי . אבל הוא לא פה, והידיים שלי
קרות. הן תמיד קרות, מחזור דם איטי או משהו כזה. לפעמים, כשנוח
לי, אני מדמיינת אותו יישן על המיטה וחצי בחדר שפעם היה שלנו
והיום הוא שלי. אם אני ממש מתאמצת אני יכולה לשמוע את הנחירות
הקלות שלו, שגם במציאות בקושי שמעתי אותן וכשמדמיינים זה קשה
כפליים. אבל את הריח שלו אני לא מצליחה לשאוף בשומקום. ריח של
סבון פלמוליב, תה ירוק וסלט מלפפונים טרי. ושל משהו נוסף שאי
אפשר לתאר, ואם אי אפשר לתאר - אי אפשר להריח כשזה איננו..
כששכבנו, תמיד זכרתי לפקוח את העיניים בנקודה כזו או אחרת
ולהביט לתקרה. למרות שהיינו שניים במיטה, התקרה הראתה צל אחד.
בשבילי זה היה השיא. לא לגמור, לראות את הצל היחיד ששיקף את
שנינו.

לפעמים נראה לי שדמיינתי את הכל, שחלמתי אותו במשך שנה וקצת .
כי עכשיו שאני לבד ומסתכלת לתקרה, יש שם גם צל אחד, ולפעמים
אין בכלל, אז אולי כל זה היה סתם..
ועכשיו, אחרי שהאצבעות קצת התחממו לי מהכתיבה, הייתי רוצה שהוא
יעשה לי "פרפר" על הלחי , או בצוואר. הוא לימד אותי את זה.
"פרפר" זה כשהריסים שלו עפעפו על העור שלי, הרגיש, בחלק הפנימי
של הזרוע, או בלחי, או בצוואר. וכשהוא עשה את זה, זה באמת
הרגיש כאילו טיפס עלי פרפר, וזה דגדג אותי עד בכי. עור רגיש
בלי שידגדגו אותו, הוא עור מבוזבז.
ראיתי אותו שבוע שעבר כשעבדתי בחנות פרחים. דיברנו שיחת חול,
שיחת מדבר.
"שלום, שלום" מה ענייניים"
שתיקה.
חיוך נבוך/מתנצל/טועה
מבט נבוך/מתנצל/טועה
מלמול תירוץ עלוב, שצריך לזוז, לרוץ , להתקפל, וביי, ונתראה.
וזהו.
הוא יודע. בנים תמיד יודעים, זה מה שאמר לי עדי. ועדי הוא
סמכות לדברים כאלה, סמכות ירושלמית אפילו. ולא אכפת לי שהוא
יודע, או שהם  תמיד יודעים ובנות רק לפעמים, עם כל האינטואיציה
הנשית שמייחסים לנו. קצת אירוני לא?
ואני עדיין מנסה להבין , שלא תמיד יש הסבר , שיום אחד הוא פשוט
התעורר ועזב, בלי פתק, בלי קפה, בלי סיגריה אחרונה של אחרי.
אני יודעת שין לו מישהי אחרת ואולי פשוט, סתם נגמר לו ממני.
שלפעמים מתעוררים ומבינים שזהו, פתאום נגמרה האהבה הענקית
הזאת.
ואני מרגישה כמו משהו שדרסו.
אני לא מחכה שיחזור, וכמעט שלא חולמת עליו, רק על צללים עוינים
בתקרה שמנסים לשגע אותי. אני לא קונה יותר פלמוליב ומכינה
בעיקר סלט עגבניות ולפעמים חסה ושותה רק ארל גריי. אני יודעת
שזה ילדותי ולא ריאלי, אבל בכנות, לא ממש אכפת לי.
הלוואי רק שהעור שלי לא היה מרגיש מבוזבז כל כך בלי ריסים
מעפעפים עליו, ואולי בפעם הבאה שהידיים שלי קרות, אני פשוט
אחבק מאג של תה עם דבש, או קפה עם סוכרזית, או אולי סתם עם מים
רותחים.