את נסטור אני פוגש לראשונה בשדרות רוטשילד, כשהוא עסוק
בהישרדות נמרצת. הנסיבות המפוקפקות לא מונעות ממנו להפגין הבעה
של שכנוע עצמי עמוק בצדקתו המוסרית, וזה בהחלט לא לרוחו של מי
שדוביד שוויצר ז"ל היה מכנה "המתנגד". ההוא דולק אחר נסטור
בדילוגים רחבים, מנופף בקופיץ קצבים גדול ושואג קללות איומות
ברוח הלבאנט. את השלמות היחסית של נוצות זנבו חייב נסטור
לקורטוב השגחה עליונה וחצי ליטר עיסת פרי פיקוס רקבובי, מעורב
בפיסת אומנות אורבנית שרוטוויילר מזדמן יצק על המדרכה. השילוב
המנצח משגר את רודפו של נסטור למסלול גלישה רב חן, שבימים
כתיקונם היה מסתיים לכל היותר במחלקה אורטופדית ב' ובכמה
שבועות של הזנה נוזלית, אלמלא מחליט נהג מונית עצבני לבצע
פניית פרסה פתאומית ובכך לחרב סופית את הערב של התורן במכון
לרפואה משפטית. האומלל תכנן להתענג על סושי והצגה שנייה בחברתה
של המתמחה החדשה, אך לחילופין נאלץ לטפל בקורבן דריסה שמגיע
למקרר כשסטיקר "פושעי אוסלו לדין" משתרבב ממצחו ודגלון "מוניות
קסטל" נעוץ כזנב במקום שהצנעה נאה לו.

אבל כל זה לא קשור, כמובן.

מחולל המהומה נוחת על כתפי ובמשך דקות ארוכות עוסק בניקוי
קפדני של נוצות החזה. סתם תוכי ז'אקו אדום זנב שמביט בך בראש
נטוי, כמו שתוכים עושים בדרך כלל בניסיון לקבוע הלנו אתה או
לצרינו. פיסטוק טרי משקית שנרכשה בפיצוציה ממול משכנע אותו
בתקפות אפשרות א'. הוא מפצח בנימוס, וסח:
"דנקה שן. שאתה להיות נחמד, לא כמו אזייאטי מזיע שרוצה להרוג
אותי מקודם, גוט אין הימל".
אני משתעל קשות, מעיף רסס פיסטוקים לרדיוס פלילי. תוכי מדבר,
ניחא, אבל אחד שנשמע כמו פרופסור ארהארד מולר שמדקלם ברגש מתוך
שירת הניבלונגים, זה קצת יותר מדי אפילו בשבילי, למרות הוראת
הקבע לטובת אס או אס חיות.

"ביטה", אני אומר בזהירות הראויה. אף פעם לא אהבתי את הטבטונים
האלה, עם הוורסיות שלהם לנושא מקלחות וגזים אצילים.
"שפראכן זי דויטש?" מתנער המכונף, מביט בי בעניין מחודש.
"לא ממש", אני מבהיר, ובלב, בשקט, מוסיף: דווקא הייתי יכול
ללמוד מסבא שלי, אלמלא עשיתם ממנו קונדישינר בניחוח מרק עוף.
"אה", אומר התוכי באכזבה גלויה. "שאני לדבר עברית רק קצת. ושם
שלי נסטור".

זה מתחיל להרגיש כמו סטריפ של דודו גבע, וגם האיחור המסתמן
להרצאה לא עושה אותי סובלני מדי. שתי קשישות מסוג זעפן
כחול-שיער מצביעות עלי ומתלחשות, לא מותירות ברירה אלא לחפש
מפלט בחדר המדרגות בדרך לדירה הצנועה, שאותה אני חולק עם אוסי
גוטמן מהפקולטה לרפואה. צנצנות זכוכית מסודרות על שולחן הקפה
בסלון, בתוכן עיניים משתכשכות בפורמלין ומביטות בי בעצב. אוסי
שוב לוקחת הביתה תרגילים בפתולוגיה, מסתבר. לפחות היא לא עושה
עניינים מקרש אסלה מורם ושאריות זיפים בכיור. נסטור ממלמל משהו
על היעדר קולטורה, אבל אני משליך אותו לאחר כבוד לחדר האמבטיה,
סוגר את הדלת ועף משם. אוף וידרזיין, דומבקאפף.

הרצאה במבוא לפרמקולוגיה לא משפרת במיוחד את מצבי המנטלי, גם
לא הנסיעה חזרה הביתה בקו 25. אנשים חפים מדיאודורנט דחוסים
בקופסה מפויחת, מפזרים מבטים חשדניים בניסיון לזהות מבעוד מועד
את שליח המצווה מהג'יהאד האיסלמי או, למצער, את המנוול ששילח
לאוויר החופשי צפריר קטן אך אפקטיבי במידה (מודה באשמה. נראה
אתכם מתקיימים בלעדית מהתפריט במנזה, חכמים). הכספומט בגן העיר
שוקל בכובד ראש את בקשתי המחוצפת לחופן שקלים, מגרגר בעליצות
מרושעת ובולע באחת את כרטיס האשראי. מושלם, אבל הדובדבן האמיתי
ממתין לי בבית: אוסי מתרוצצת בסלון, חמושה במטאטא, מתנשפת
בכבדות ומגדפת בלבורנטית. שריטה טרייה מעטרת באלכסון את פניה
הסמוקות. מושא הקללות שומר על טווח ביטחון, מתנדנד על המנורה
ומעיין בנונשלנטיות בעמוד המאמרים של ה"אלגמיינה צייטונג".

נסטור. שיט. איך שכחתי. שותפתי הטרודה התעוררה מתנומת הצהריים
ופסעה מעדנות אל האמבטיה, רק כדי ליפול קורבן להתקפת פתע של
ערימת נוצות צבעונית עם נחישות של  חניך בהיטלריוגנד. אני
מתחיל לחשוב בהערכה מחודשת על הסכינאי המנוח מהבוקר. ישנן
סיבות סמויות מן העין שגורמות לך לנסות ולשפד תוכי, כנראה, וזה
בהחלט הזמן לברר אותן, אלא שלאוסי הזועמת תוכניות אחרות באשר
לתוחלת חייו של נסטור המעופף, רובן ככולן כרוכות באזמל מנתחים
קהה ומעבד מזון בעל מהירויות משתנות. בדי עמל אני מצליח להרגיע
אותה ולשכנע את יציר השאול לנחות על השולחן במטבח, שם הוא מנקר
בעלבון ניכר משאריות ארוחת הערב של אמש.

"שייסה", הוא רוטן לעצמו, "פיצה. איטלייאנר ברבר! שאין לך קצת
פרנקפורטר מיט  כרוב חמוץ?"

אין לי. חבל שאדגר אלן פו לא זכה להכיר תוכי פרוסי, הוא פשוט
כתב פואמה על העוף הלא נכון. שלב השאלות מתחיל כעת ונסטור,
כטוב ליבו בפפרוני, מפגין נדיבות אינפורמטיבית. לטענתו הוא חבר
כבוד במשלחת הסחר מהאיחוד האירופי, שנזרק בבושת פנים ממלון
דיוויד אינטרקונטיננטל לאחר שלגם שמונה ליטר בירה מהחבית,
חירבן בחדוות היצירה על קצין הביטחון ופצח בשירה סוערת של
ה"הורסט וואסל" באמצע ארוחת ערב עם נציגי מוזיאון יד ושם. די
פוליטיקלי אינקורקט, יש לשער.  
והאצן מהשדרה, ימתקו לו רגבי עפרו?
"אלזו", נאנק נסטור נוכח הזיכרון הטראומטי, "שהוא קצת להתרגז
שאני קורא לו איין גרוסה שוויין מיט  קלעיינן שוואנץ, אחרי הוא
תופס אותי עם פראו צעירה שלו עושים שנל שנל".

תוכי רב פעלים, אין ספק. אוסי משרבבת ראשה למטבח ורושפת בנסטור
מבט מלא שאט נפש, אצבעותיה לוטפות פלסטר צבעוני שמתנוסס על
לחייה הימנית. "אני הולכת לשעתיים", היא מצהירה, "וחוזרת עם
פטיש שניצלים ופירורי לחם. הכוונה אליך, גוש נוצות ניאו נאצי".
טריקת הדלת מאפשרת לנסטור לנשום לרווחה ולהתעופף לסלון, שם הוא
רובץ בניחותא מול השידור הישיר של ערוץ הספורט מהבונדסליגה.
מצווחות העידוד הקטועות אני מסיק שהתוכי הנוירוטי משתייך
לגרעין הקשה של אוהדי פ.צ. קלן.

אלא שאז נוחתת עלי הארה ברוכה, ומבלי לבזבז שניות מיותרות אני
מצליח לעטוף את נסטור בשמיכת פיקה ולהצמיד למקורו פיסת צמר גפן
טבולה בשתי טיפות מבקבוקון הכלורופורם, שבדרך כלל משמש את אוסי
כדי לשלוח עכברי מעבדה לגן עדן לנברנים. אני תוחב את התוכי
לתיק אדידס כחול, טס במדרגות ומצליח להשתחל למונית חולפת מתחת
לאפה של פרחה נזעמת על פלטפורמות. פיקוח נפש דוחה חימצון,
מותק. "לנתב"ג", אני אומר לנהג, "ומהר". הצצה חטופה בשעון
מלמדת שעוד נותר מעט זמן.

קצת אחרי מחלף גנות מתחיל תיק האדידס שלי לנחור בשלווה, אבל
הנהג שקוע בהאזנה לשידור דרשה חוצבת להבות בתחנה הפיראטית של
ש"ס. כבוד האדמו"ר שליט"א גומר להתחשבן עם האשכנזים ימח שמם,
שחטפו ילדים ספרדים זכים כדי להכין מהם מצות או סתם קוגל,
והמונית נעצרת מול הטרמינל. אני חופז פנימה ורץ לדלפקי אל-על
בדיוק בזמן כדי להיתקל ברועי, אחייני המעצבן. הוא עומד בלב
חבורה צוהלת של תיכוניסטים שממתינים לביקורת הביטחונית, לבושים
כולם בחולצות טי עם הכתובת "בליך במצעד החיים".

"אל תשאל הרבה שאלות", אני מתרה בו מראש ותוחב חבילה קטנה
לתרמיל שעל גבו. "תגיד שאף אחד לא נתן לך שום דבר להעביר, אתה
שומע? ותיקח גם את זה, אם הנודניק מתעורר מעל קפריסין במקרה",
אני מוסיף ומגיש לו שלוש מאות גרם פיסטוק בשקית נייר. תוכים לא
משתגעים על חביתת פלסטיק ובייגלה עבש שעבר חימום במיקרו.
"איזה נודניק?" תוהה רועי בקול, אבל אז מגיע תורו לתיחקור צולב
אצל סלקטורית מחוטטת פנים וקצרת רוח. אני מנופף לו לשלום
ונמלט.

הכל דופק כמו שעון, ונסטור מתעורר רק בוורשה. על מה שאירע לאחר
יומיים, ברחבת הטרנספורט בבירקנאו, מוטב שלא להרחיב את הדיבור.
מסתבר שהתקף נוסטלגי-לאומני של תוכי ארי לא ממש משתלב בטקס
זיכרון נרגש. אתמול בחדשות אמר עמנואל הלפרין שההתנצלויות
הממושכות של משרד החוץ בהחלט הועילו, והפולנים שוקלים מחדש את
החלטתם לניתוק היחסים הדיפלומטים. שלא יעשו טובות, האנטישמים.
גם אותם אף פעם לא אהבתי יותר מדי.