עשרה צעדים יש בין החדר והסלון.
חמש מאות מטר בין הדירה לאוניברסיטה.
שמונה קילומטרים עד לבית של ההורים.
חמשת אלפים קילומטרים ביני לבין אנה.
ואיך אפשר לחיות ככה, כל כך כל כך רחוק.

אנה הייתה לי כמו הפתעה.
כלומר היא לא הייתה מתוכננת, אולי אפילו קצת לא רצויה, כי מי
בעצם צריך להתאהב ככה פתאום, בלי להתכונן.
אבל כמו כל הפתעה, פתאום, אחרי שהכל התחיל, לא הצלחתי להבין
איך זה היה לפניה.

הפעם הראשונה שראיתי את אנה הייתה בערב הראשון.
בחוץ ירד שלג שכיסה את הכול, לבן, קפוא, כמעט חגיגי אפילו. אבל
בפנים היה חום נעים, שהתמזג עם העייפות הנעימה, המנומנמת
שהרגשתי.
מסביב היו המון אנשים, מכול העולם, שדיברו בהמון שפות, ואני,
שחציתי את החדר, שמעתי במעורפל קטעי שיחות וחצאי מילים, וראיתי
פרצופים, מכל הצבעים וכל המינים, חולפים על פני, מחייכים.
ואז ראיתי אותה.

לעיתים רחוקות רואים אנשים שגורמים לך לשתוק. כי אין מה לומר.
כי אי אפשר לדבר. כי הלב מתחיל לפעום חזק, והנשימה מתקצרת, ויש
מין רעד כזה מבפנים וידיעה שאתה חייב, אבל פשוט חייב להכיר
אותה, ואתה חייב שהיא תרצה להכיר אותך.
והפחד הזה.
כי אתה פשוט יודע שהגעת לשלמות, ומה יהיה אם היא פתאום תחמוק
לך מתחת לידיים.
כזו הייתה פגישתי הראשונה עם אנה.
אולי היה זה החיוך, אולי העיניים, אולי המבטא הרך ותנועות
הידיים העדינות עם האצבעות הארוכות ואולי הכל ביחד, הסכום
הכללי של השלמות.

ואחרי כמה שיחות עבר הפחד ובאה החדווה, כי לא התבדיתי, והיא לא
רק יפה אלא גם חכמה, ומתוקה, ומעניינת, ואיך הכל זורם כל כך
יפה ורגוע בינינו.
ואחרי מאה הנשיקות הראשונות, שהיו בלתי ניתנות להפרדה, שזורות
זו בזו כמו מחרוזת שאין לה התחלה וסוף, פתאום הופיעה השמחה
ששטפה את הכול, שצבעה את השמים בכחול זוהר, ואת השלג בלבן
בוהק.
וההרגשה הנפלאה הזאת, שכבר כמעט שכחתי אותה, של לקום בבוקר
מאושר, כי העולם פתאום יפה כל כך.
ותחושת החופש האין סופית, והידיעה שאתה יכול לעשות הכל, פשוט
הכל, ואין אף אחד שיכול לעצור אותך כי אתה האדם המושלם, כי רק
לך יש את אנה.
ולרגע אחד לא נתתי לעצמי לעצור ולחשוב, ולשאול את כל השאלות
המתבקשות, כי ככה זה בחלומות, אתה נהנה מהם כמה שרק אפשר ולא
חושב על היקיצה.

והייתה גם הפליאה שלה.
מעין השתוממות.
איך מכולם דווקא אותה, ולמה בעצם, היא לא כזאת מעניינת, ומה
פתאום - היא בכלל לא חושבת שהיא יפה, ובטח שלא מספיק יפה בשביל
להצטלם, טוב, נו, אם אתה כל כך מתעקש, אבל רק את הפנים כי שאר
הגוף ממש לא בא בחשבון.
ואיך תסביר לה שבשבילך הכל בה ראוי לצילום, לליטוף, לאהבה, וכל
מה שהיא אומרת באמת מעניין אותך, וכל מילה שנאמרת באנגלית הזאת
שלה, עם המבטא העדין , הכל נשמר בזיכרון מתוק, יחד עם החיוכים,
השתיקות המהורהרות, המבט המתפנק אחרי סקס, והפנים שלה, בבוקר,
קצת לפני שהיא מתעוררת, והמבט הסהרורי קצת אחרי.

כך עברו להם הימים, כך עברו להם הלילות.
ואמנם, למרות שמתחנו את הזמן עד לקצה גבול היכולת, הוא עבר,
ובלי שהרגשנו התגנבה ובאה אלינו הפרידה.
ונשארנו ערים כל הלילה האחרון, מחובקים, עצובים עד תשישות,
וקיווינו שמשהו יקרה. שאולי פתאום הדברים יסתדרו. אולי הבוקר
לא יגיע.

אבל הוא הגיע.
ואתו הגיעה המועקה.
והכל התחיל לזוז מסביב כמו בסרט בהילוך איטי, שכל תנועה בו
אורכת המון זמן ומורכבת מאלפי תנועות קטנות, שכולן נצרבו עמוק
בזיכרון.
הנה הפעם האחרונה שאנחנו קמים יחד מהמיטה, הפעם האחרונה שאנחנו
מתלבשים, היא בוכה, חרישית, אני מחבק אותה, כמעט מועך אותה,
ומנשק, חזק, כמעט אלים, אנחנו יוצאים מהחדר, הולכים לאט,
מגיעים לחניה שם מחכה לי האוטובוס לשדה התעופה.
עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד ליטוף ארוך על השיער שלה, הפנים,
והידיים שנאחזות זו בזו ולא מרפות, מתחילות להינתק אצבע אחרי
אצבע, ואני עולה לאוטובוס, בכבדות שכזו, מתיישב ומסתכל עליה
מהחלון מנופפת לי, הולכת וקטנה, עד שלבסוף היא נעלמת. קאט.

אני מגיע לארץ.
מותש.
עם הרגשה כזאת של ריקנות, כאילו לא נשאר בי כלום, כאילו השארתי
את הכל שם, אצלה.
הימים עוברים, נמזגים אחד לתוך השני, חסרי חשיבות, דהויים.

ואנחנו מנסים, כל כך מנסים לשמור על קשר.
אינטרנט.
טלפונים.
כל מה שרק אפשר.

וכל הזמן אני חושב. חמשת אלפים קילומטרים. ואיך אפשר. ומה
יהיה.
ואני יודע.  
הכרתי אישה.
ידעתי אהבה.

ומהאהבה נותר געגוע.