אשליות

זה היה יכול להיות נחמד. "הם דיברו בצ'אט, נפגשו יום אחרי זה,
הגישו ש"ב ביחד, התאהבו, התחתנו, עבדו כמעט באותו מקצוע, אף
אחד לא יכול להפריד ביניהם".

טפשי, לא? איך אשליות משתלטות עלייף איך נתתי להן. לא נתת יותר
מדי, אבל המשכתי לרחף אל-על בבועה שלי. למה היא הייתה חייבת
להתפוצץ? זה כואב, זה כאב וזה יכאב עוד.

אולמן 606

בסוף באמת היינו ליד אולמן 606 ושכחת אותי. שכחת אותי. שכחת
אותי. רק אני נשארתי כאן לבד. הנעליים שלך גדולות מדי. הלב שלי
גדול מדי. אף אחד לא ימלא אותם.

מצד שני, הייתה לי תקופת האושר שלי. תודה לך עליה. תודה. כנראה
שלא מגיע לי יותר. סליחה שאני רוצה עוד. סליחה שתמיד רציתי
עוד. פשוט התמכרתי לאושר. תודה לך. תהיה מאושר.

זו, מן הסתם, לא הפעם האחרונה שאני כותבת לך כך, אבל הייתי
רוצה שמילותיי האחרונות יהיה: "תהיה מאושר"

טיפשונת

סליחה שאני שוב כותבת לך, אבל זה עדיף על לשמור בפנים, לא? רק
רציתי להגיד, שכפי שאמרתי לך, השפתיים שלי, השדיים שלי והלב
שלי עדיין שלך. אף אחד לא נגע בי לפניך, ואף אחד לא נגע בי
אחריך. אמרת שכולך שלי, אבל זה כבר לא נכון. אז הרגשתי אשמה,
אבל עכשיו רק אני שומרת על מילתי.

אולי הייתי צריכה להוסיף and these two eyes are for no other,
the day you'll leave will cry a river. גם זה די נכון, אבל
הסתכלתי על אחרים. אבך אף אחד לא נגע בי. הייתה תקופה שהתגברתי
עליך, אבל עכשיו אני שוב שלך. אין לי מושג למה. אבל אם תרצה,
אתה יודע איפה למצוא אותי.

התפלאת, באחת השיחות האחרונות שלנו, שאני אוהבת אותך. אבל זה
ככה. אולי זה רק כי לא מתגברים על אהבה ראשונה. ואולי זה לא?