הייתי משרוקית
כשפגשתי בך היו בי שאיפות גדולות לעלות מדרגה לצליל הנכון,
חלף עוד זמן, גדלתי התפתח ולצלילו הנפלא של האבוב הגעתי.
את היית לי לכינור, בתחילה צלילים צורמים השמענו,
מיתרייך, מסרבים היו לקשתי המהלכת בם, לעתים בגסות מה...
עם הזמן למדנו הניגון, את זה הפזמון המושר.
"את המנגינה הזו לא ניתן להפסיק" אמר מפקד חיל אויר,
"את מנגינתנו ממש לא ניתן להפסיק" אז לחשנו.
מנגנים היינו אותה בעת לכתנו לישון,
בקומנו בבוקר, פוקחים את עיננו לבוקר ראשון.
יום ועוד יום עובר וחולף, לתזמורת שלנו כלים עוד הוספנו,
נוספו כלי מייתר וכלי נשיפה אחד או יותר,
המוסיקה שהפקנו, שערי שמיים פתחה,
אושר שכזה אך ידענו, רק ידענו, רק רצינו...
אז מדוע זה
פקע בנו מייתר, מדוע נשתתק האבוב
מדוע לנו כה עצוב?