אני עומדת שם עירומה, אתה מביט בי בחיוך.
חשבתי שראיתי זדון, מתגנב כך, באישון ליל, אל גיחוכך. חשבתי
שראיתי בוז חולף ומפרפר מעל שפתיך לרגע.

אני נשכבת על המיטה, מביטה בקירות עטויי הפוסטרים.
האבי מטאל, הארד רוק, הארד קור...
לא רואה, לא שומעת, לא נמצאת.
זה הכל בראש שלי, ואתה אוהב, כל כך אוהב, כי אמרת.
ואתה תמיד אומר את האמת, נכון?
בלי ערבויות, בלי הבטחות, בלי נדר. רק אמת.
אמת לאמיתה. או אמת ל- מיתה. או אמת ולמיטה.

אני נושמת עמוק. כל ההתחלות קשות, אבל חייבים להתחיל איפה
שהוא.
רק למה, למה זה צריך להיות עכשיו?...

ידך נוגעת בי, צורבת את עורי כהבנה המרה המתחילה לחלחל בי.

החדר הזה קטן מדי. הקירות הללו לבנים מדי, ואתה להוט מדי.
ארבעה קירות פתאום לא מספיקים לי.
רוצה לצאת מפה. להיות בכל מקום אחר.

אני פותחת את פי, וצעקתי אילמת, נעלמת תחת "לא לא, זה בסדר,
אני רק קצת מתרגשת" סורר.  
אתה מחייך, עכשיו הכל בסדר, החומה נפלה, ההגנות הוכנעו.
ואני שם, חשופה אל מולך, חשופה אל מולי, חשופה.
זה רק שנינו עכשיו.
אף אחד לא שומע צעקה שלא יוצאת.

שמישהו ידליק את האור.
שמישהו ידליק את האור.