שבועות ארוכים הייתי הולכת ומחפשת בכל מקום. מסתכלת לצדדים,
בוחנת אנשים ומקומות - וכלום. בשום מקום לא הצלחתי למצוא.
וכל הזמן הייתה לי ההרגשה הזאת מבפנים שאם אני רק אחפש מספיק
טוב, שאם אני לא אוותר, בסוף אני אמצא.
ולא שהייתה לי איזו שהיא ברירה. הייתי חייבת להמשיך. כי ידעתי
שכל עוד אני לא אמצא - ימשיכו נדודי השינה, תמשיך התחושה
הטורדנית הזאת מבפנים שכרסמה בלי הרף, והייתי חייבת לתת לה
פתרון, ומהר.

אבל לא ידעתי את מה אני מחפשת.
כלומר ממש לא היה לי שום מושג.
יום אחד פשוט קמתי עם הידיעה הזאת שמשהו הלך לי לאיבוד, ושעד
שלא אמצא אותו - לא תהיה לי מנוחה.
וזה הלך והתגבר, ההרגשה הזאת.

בהתחלה, זה היה רק מין פרפור כזה, כמו חולשה כזאת בבטן, כל
בוקר.
אח"כ זה נהיה זמזום. כאילו נכנס לי איזה זבוב קטן לראש, והוא
מזמזם לי שם בלי הפסקה, ואני לא מצליחה להוציא אותו החוצה.
ולקראת הסוף זה כבר היה ממש גרוע.
העיניים שלי היו מתחילות להתרוצץ, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה,
ולא מצליחות להתפקס על כלום. ראיתי הכל, אבל שום דבר לא ממש
הסתדר לי בעיניים.
והרגליים - פתאום הייתי מתחילה ללכת ולא הייתי יכולה להפסיק.
זה קרה לי כל הזמן, ותמיד ברגעים כאלה לא מובנים, נגיד באמצע
קניות בסופר, או באמצע הרצאה חשובה. לפעמים אפילו הייתי נכנסת
לאוטו, ונוסעת שעות. מגיעה, מסתובבת וחוזרת. ככה הייתי אולי
עשר פעמים בשבוע ליד הבית של ההורים, אבל לא נכנסתי אפילו פעם
אחת. כאילו שאם אני אשאר יותר מידי זמן במקום אחד, אז אני
אחמיץ את ההזדמנות שלי למצוא את הדבר הזה, שאני מחפשת.
אנשים היו מדברים אלי, ולא שמעתי כלום.
אולי שמעתי, אבל לא עניתי.
אולי עניתי, אבל בטוח שעניתי לא לעניין כי הם תמיד היו מסתכלים
עלי אח"כ בצורה מוזרה. מן מבט כזה כמו שמבוגרים מסתכלים לפעמים
על ילדים קטנים. מבט חצי תמה, חצי מרחם, ואולי גם קצת מתנשא.

אבל לא היה לי אכפת.
אני רק רציתי לנוח.
ולא הצלחתי.

באותה תקופה לא הרגשתי כלום.
לא עצב, לא פחד, לא שמחה, לא שעמום - כלום.
במסיבות הייתי, הכי טובות שיש, וכלום. לא שמחה, לא חיוך, כהות
חושים מוחלטת.
מילים כמו סכינים אמרו לי, ולא הגבתי. ידעתי שאני אמורה
להיפגע, אולי לבכות אפילו, אבל לא זכרתי איך זה כשעצובים.

יום אחד, בדרך משום מקום לאן שהוא שמעתי שני אנשים מדברים.
ואחד מהם אמר לשני: אתה יודע, אתמול פגשתי אחרי הרבה שנים את
הבחורה שתמיד אהבתי.

ונעמדתי.
פתאום הכל היה ברור כל כך. כאילו בבת אחת נעלם כל הטשטוש
וידעתי בדיוק.

אהבה. כי מה עוד יכולתי לחפש?