אתמול בדרך הביתה נתקלתי ביחצ"נים שחילקו עלונים על מסיבה. הם
חזו שיגיעו למסיבה בין 20 אלף ל100- אלף אנשים ושהמשטרה תצטרך
להזרים כוחות לאזור לשם בטחון הציבור. זו הייתה אמורה להיות
הופעה של איזו להקת ענק ישראלית שאף פעם לא שמעתי עליה. לקחתי
את העלון בנימוס ונכנסתי לבניין מגוריי מתחמק מעוד יחצ"ן שעמד
מעבר לכביש. כשנכנסתי הביתה הסתכלתי בעלון. זו הייתה להקת רוק
כבד בשם "המעליות של יוסף הולכות רק הצידה". השם עורר בי רחמים
- לא הייתי בטוח אם היו מופנים כלפי הלהקה או כלפי יוסף, אבל
היה ברור שאחד מהם היה זקוק לעזרה ותשומת לב דחופים.
הכנתי לעצמי ארוחת ערב ושקלתי מה לעשות בלילה. בטלוויזיה שידרו
פרקים חוזרים של "נשואים פלוס", פרקים חוזרים של "סיינפלד"
ופרקים חוזרים של "קרובים קרובים". ערוץ 33 הציע הצגת בכורה של
הלהיט "חתולה על גג פח לוהט" - ההפקה ביידיש. החלטתי לא לפסול
את רעיון ההופעה על הסף. התקשרתי לחברים שלי, שיבואו איתי
להופעה, אבל כולם יצאו עם החברות שלהם, חטפו וירוס מדהים של 8
שעות או היו "פשוט חייבים" לראות את "חתולה על גג פח לוהט."
לאחר התלבטות קשה בעניין החלטתי לצאת להופעה לבד, סולו. אמרתי
שמע ישראל ויצאתי מהבית.
נכנסתי ל"דה שבו" המתוקה שלי משנת 63 (כמו כמעט חדשה, יד
חמישית וקצת פחות ממיליון ק"מ - למעונינים 03-6669666) ויצאתי
לדרך. מאז שקניתי את ה"דה שבו" אני חונה רק בירידה ונוסע תמיד
בנתיב לאופניים, בצד הימני, שרוכבים אחרים יוכלו לעקוף. מדי
פעם אני נתקל בבעלי חיפושית שמשוויצים וחותכים אותי בעיקול
במהירות של כמעט 35. לאחר נסיעה של כחצי שעה הגעתי למועדון.
המקום היה חשוך ונראה כסגור בהתחלה אך מאוחר יותר הסתבר לי
שבעל הבית כיבה את האורות בכוונה. זה היה יום התרמה למען כלבים
ממשפחות חד הוריות שסבלו מסכיזופרניה. הוא סיפר לי סיפורי
אימים על המתרימות הקטנות והצורך הבלתי מוסבר שלהן "לגמור את
הפנקס". הוא העלה גם תיאורית קנוניה בנושא שכביכול מטרת
ההתרמות הדחופות הללו הייתה להרגיל אותנו לתת כסף לילדות בכיתה
ו' שלבסוף יאספו את הכסף, יקנו בו ראש נפץ גרעיני ויאיימו
להשמיד את העולם. בקשר ל"לגמור פנקס" הוא הראה לי גזירי עיתון
על ילדות צעירות שנעלמו ללא עקבות בלילה לרוב לאחר ערב התרמה
חלש במיוחד. כשחשבתי על זה נזכרתי שרק לפני יומיים תרמתי כמעט
מאה שקל בלי לשים לב לעמותה למען פשפשי קרקס בעלי תסמונת
הניתור הקצר. החלטתי מעכשיו על טקטיקת האפלה גם בביתי בימי
התרמות, בהתחשב בכמות ימי ההתרמות אני גם אחסוך בחשמל רב
ואעזור ליערות הגשם (כל דבר שמפסיקים להשתמש בו עוזר בסופו של
דבר ליערות הגשם - שמתם לב לזה?).
התיישבתי בקצה החדר אך בשל גודלו של החדר גם השולחן שלי, כמו
כל האחרים היה "קרוב לבמה". הזמנתי בירה וחיכיתי ללהקה. תמונה
של מעלית פורצת מהקיר שלידי וטסה למרכז הבמה עם חברי הלהקה
עלתה למוחי כשנזכרתי בשמה. המקום היה ריק כמו מוצב של צה"ל
בדרום לבנון. לפתע נכנסו למקום חמישה בחורים לבושי מעילי עור
ובעלי שיער ארוך שעבר את נקודת האל חזור מבחינתם של מסרקים
רבים. לפחות אני לא הייתי היחידי במקום, גם אם שאר החברה לא
הייתה מחשיבה את הפרטים שנכנסו כאנשים. שעוני הראה על השעה
חצות - ההופעה הייתה אמורה להתחיל. לפתע חמשת הבחורים עלו לבמה
ולקחו את כלי הנגינה שהיו מונחים שם: 3 גיטרות, גיטרת בס
ומערכת תופים. שוב הייתי לבדי בקהל.
הלהקה התחילה, אררר.לנגן, בחוסר מילה טובה יותר. הזמנתי מהבר
וויסקי כפול והוריתי לברמן שלא ייתן לכוס שלי להתרוקן. לאחר מה
שנשמע כשני שירים, וארבע  כוסות, קמתי לחפש מקום לרוקן את
קיבתי וללכת הביתה. ברגע שהגעתי לדלת אחד מחברי הלהקה ניגש אלי
וביקש ממני להישאר. סירבתי. הוא התחנן בפניי שלא אלך ואיים
לבצע חרקירי עם מקלות התיפוף. בהיותי הומניסט החלטתי שאוכל
לסבול עוד שיר אחד וחזרתי למקומי. אחד מחברי הלהקה, שהפסיקה
לנגן בינתיים, שאל עם לקהל יש בקשות מיוחדות. הסתכלתי מסביבי
והחלטתי שאני אהיה הדובר, ביקשתי את "November Rain"  של "Guns
n' Roses". הוא הסמיק והסתכל בי במבט נבוך כמעה ואמר בקול חלוש
שזה היה השיר הקודם. אני משער שמבט ההפתעה על פניי היה ברור
מכיוון שסומקו של חבר הלהקה נהיה אדום כאש. אמרתי שכל שיר של
מטאליקה יהיה גם טוב. הלהקה התחילה לנגן והפעם כמעט וניחשתי
איזה שיר הם ניגנו. קמתי ממקומי והתחלתי ללכת לעבר הברמן
כשהגעתי אליו שיניתי כיוון מהר פניתי לדלת ויצאתי. התחלתי לרוץ
לעבר מכוניתי כשלפתע מישהו קפץ עלי מאחור והפיל אותי ארצה. זה
היה אותו המתופף שדיבר אל לבי קודם לכן. בשלב זה כבר הייתי
מוכן לעזור לו בחרקירי. הוא שוב התחנן שאשאר והציע לי "לגלוש
על הקהל". עניתי לו שהדבר נראה לי קצת קשה בהתחשב שאני הוא
הקהל. הוא חשב לרגע ואז אמר, "אז נשים דיסק ונעמוד ליד הבמה
ותוכל לגלוש עלינו." הרעיון נראה לי מפתה מכיוון שלא גלשתי על
קהל בחיי ואז עלתה מחשבה במוחי, "דיסק שלכם?" שאלתי עם רעד
בקולי.
"אין לנו דיסק עדיין אז אתה יכול לבחור איזו מוזיקה שתרצה."
ענה לי המתופף. ההצעה קסמה לי ונכנעתי לילד הפנימי שבי. חזרתי
פנימה והברמן השמיע דיסק של אליס קופר. עליתי לבמה לקול
התשואות הרועמות בראשי וזינקתי על הלהקה שלפתע כבר לא הייתה
שם. גלשתי שני מטרים על ריצפת לינוליאום עד שפגעתי ברגל של אחד
השולחנות. התרוממתי, לא בלי מאמץ קל, ונעצתי מבט נוקב בחברי
הלהקה. כול אחד מהם מצא לפתע משהו מעניין בקצה נעליו ונעץ בו
מבט מהול בבושה.
"תבוא קצת לאט יותר." לחש המתופף שלי. עליתי על הבמה שוב
בצעדים איטיים ונעמדתי על הקצה. שוב זינקתי, הפעם בזהירות, אל
חברי הלהקה שביצעו חיקוי מדהים של ערפל והתפוגגו משם. כבר
זיהיתי את טעמו של הלינוליאום בפי. ברגע זה החלטתי שאני אגלוש
הלילה על הקהל ויהי מה. עליתי על הבמה בצעדים נחרצים שאינם
משתמעים לשתי פנים והצבעתי על הנקודה בה חברי הלהקה אמורים
להתכנס. הם התקרבו שוב ואני זינקתי בשנית. הפעם ניסיתי להפתיע
אותם אך הם היו זריזים מכפי ששיערתי ושוב נפגשתי פנים למשטח עם
הרצפה.
מספר ניסיונות וכמה צלעות סדוקות לאחר מכן התפשרנו על שק קמח.
לאחר הסחיבה המהנה כל כך פניתי לדרכי אך המתופף שוב עצר אותי
והתחנן לחתום לי על היד. הסכמתי בחוסר רצון ונתתי לו לחתום על
ידי. שוב פניתי לצאת והפעם חבר להקה אחר עצר בעדי וביקש לחתום
על גבי. משהו בתוכי נשבר, ואינני מתכוון לצלעות. לקחתי את העט
מידו והסתערתי על חברי הלהקה.
בנסיעה הביתה חשבתי לעצמי בגיחוך על חמשת חברי הלהקה עם הכתובת
"היעד שלי  הוא רק החוצה" מרוחה על פניהם. נזכרתי בתכנית לייט
נייט בערוץ 2 והחלטתי להגדיר את הלהקה לא כחבורת לוזרים בלי
עתיד אלא בצורה פוליטיקלי קורקט. אל תגיד להקה בלי עתיד -
תגיד.להקה שבאמת יכולה להודות לכל המעריצים שלה באופן אישי,
תגיד יש להם אותו קהל בחזרות במוסך ובהופעות חיות, תגיד אפילו
הם לא חברים במועדון מעריצים שלהם, תגיד מוכשרים כמו בריטני
ספירס אבל הרבה יותר מכוערים ממנה, הרבה הרבה יותר, תגיד
מצליחים בערך כמו שרי צוריאל ומוטי גלעדי, תגיד אפילו האימהות
שלהן מעדיפות לתקוע לעצמן כדור ברגל, כמה כדורים, מאשר להקשיב
להם מנגנים - אבל אל תגיד להקת לוזרים בלי עתיד, זה מעליב.
כשהגעתי הביתה לבסוף החלטתי שיותר לעולם אני לא מאמין ליחצ"נים
ואם אני אי פעם אתפוס את היחצ"ן ההוא אני אהרוג אותו. בעצם אני
אנעל אותו בחדר עם הלהקה ההיא. בלילה חלמתי שאני תובע את הלהקה
על הפרת אמנת ז'נבה וכולם מוצאים להורג על פשעים נגד האנושות.
ההוצאה להורג בוצעה ע"י שלישיית אדלר. פעם אחרונה שאני הולך
להופעה של להקה עם שם של יותר משלוש מילים.