הוא ממש ממש אהב אותה, זה התחיל מכיתה ג' בערך, בשקט, אבל
בכיתה ז' הוא הבין את זה יותר, כשהוא הגיע לכיתה שלה. הם היו
ידידים ממש טובים, אני בטוח שכך. בזמן ההוא קצת הכרתי אותם
והוא אמר לי שהוא אוהב אותה וביקש עצה, הוא היה עצוב שהיא
מעריכה אותו כידיד ולא חושבת על אהבה. הם עזרו אחד לשני, דיברו
אחד עם השני, עשו דברים, תמיד היו ביחד, כמו אחים, אבל לא כמו
אוהבים.
אני תמיד מרגיש מוזר שאני שומע על שני אנשים שהם ידידים נורא
טובים, איך שזה הגיוני, איך שהם לא חברים, אוהבים אחד את השני,
ביחד ואז נפרדים, הכאב...פשוט חבוי, הם היו אחרים.
אבל הוא עדין רצה אותה, ניסיתי להסביר לו, כמה טוב לו, כמה הוא
צריך לחכות, אבל הוא רק היה יותר ויותר אובססיבי אליה, הם
התקרבו יותר ויותר, הוא התחיל לדבר איתה על מין, היא שתפה
פעולה, בת... חרמנית כמהה, לא נראת ככה, אבל ככה היא היתה
בפנים.
סוף כיתה ט' הגיע, הוא החליט שכדאי לו לעשות את זה. הוא כלכך
רצה להפתח אליה ולבקש ממנה לאהוב ביחד. זה היה אחרי התעודות,
הם הלכו הביתה שמחים עם התעודות. הוא דיבר.. ודיבר.. והיא
שתקה, פשוט שתקה.
הוא רק אמר דברים טובים, עליה, עליהם, לא עליו, הוא רק ירד על
עצמו, חסר יתרון בהערכה העצמית.
היא הקשיבה. כשהם הגיעו לאוטובוס הוא סיים לדבר. ..היא הורידה
את ראשה וניסתה לדבר, אבל בכתה, דמעות זלגו מעינייה, אט אט.
היא אמרה שנורא טוב לה, שהם ביחד, אבל לא אוהבים, שהיא לא
יכולה לאהוב אותו, שהיא רוצה אחר, חבר שלו, אותי.

תמיד חשבתי שהיא דיי בסדר, לא הכי מושלמת, אבל מספיקה בשבילי.
חיבבתי אותה והכל, אבל הערכתי אותו, ידעתי שאסור לי שיהיה קשר.
הוא אמר לי שהיא רוצה אותי בטלפון אבל התנהגתי כאדיש ולא
התייחסתי, אמרתי שאני אוציא את זה ממנה ואגרום לה לחזור אליו,
הוא היה ממש מבואס, הם התחילו להתרחק. אני והיא נפגשנו
ודיברנו, ניסיתי להסביר לה מה קורה, אבל אחרי 5 דקות שדיברנו,
היא הסתכלה עליי, בעיניים היפות שלה, נישקה אותי ופתאום שכחתי
ממנו, שיקרתי לו והיא נישקה אותי, שיתפתי פעולה.
פתאום הוא הגיע, הלך ברחוב, הוא גר בקרבת מקום וראה את שנינו,
מתנשקים. ראינו אותו, והוא ברח, ידעתי שזה סופי, הוא נפגע. לא
דיברתי איתו יותר, גם אני לא.

כעסו מאוד, כולם, לא היה לי מה לעשות. אני והיא היינו בערך 3
חודשים, נפרדנו, בגלל סיבות אישיות, אבל נשארנו ידידים.  היא
התגעגעה אליו.
ידעתי את זה.
בתיכון היה להם טוב, לכל הכיתה שלהם, אבל לו לא. הוא התדרדר
בלימודים, הסתובב עם האנשים הלא נכונים, התקרב לסמים ואלכוהול
ודיי הצליח לשכוח ממנה.
אבל כל יום הוא היה רואה אותה בכיתה  מחייכת והוא תמיד היה
נשרף מבפנים, הוא הרגיש שהלב שלו קורא לה אבל מנסה ללכת, מן
מצב שאין ברירה, שהקורא ישאל את עצמו- "למה הוא לא מתאבד?"

במעבר הזמן, בערך שהייתי בכיתה יב' והוא ביא', הצלחתי לדבר
איתו. הוא היה ממש עלוב, חסר בטחון, חסר כיוון, מדורדר, מדוכא.
אני ניסיתי לעזור לו, אך לשווא. ידעתי שהפתרון היחיד זאת היא,
אבל היא לא רוצה אותו, בכלל. היא ראתה שדיברתי איתו ובאה אלינו
ופנתה אליו:"דיי כבר! תבינו! אני לא רוצה שום קשר איתך! תעזוב
אותי כבר ותפסיק עם הדיכאון הזה!", היא  כעסה, באותו יום היו
לה הרבה בעיות, אבל...הוא נפגע מזה, הוא נהרס מזה.
אחרי בי"ס הוא נכנס לאחת מסימטאות הסמים שבאזור מגוריו. הוא
היה מדוכא וכועס, הוא בכה כל היום. בינתיים דיברתי איתה, היא
הבינה שהיא טעתה, היא נסעה לכיוון הבית שלו בשביל לדבר איתו.
הוא הוציא מארנקו שטר של 100 שקל וקנה 4 כדורים של אלאסדי. הוא
לקח אותם, ובלע את כל ה4, בפעם אחת ושכב באחת הסמטאות שליד
תחנת אוטובוסים. פתאום הוא שמע את הקול שלה, הריח את הריח שלה,
הרגישה אותה, אהב אותה, היא היתה לידו. הוא הרגיש אותו במוח,
בלב, בכל מקום, הוא רצה להוציא אותה, הוא חיפש. הוא מצא אותה,
לקח מוט ברזל חד מהרצפה והתחיל לחתוך לו את הגוף, מהצוואר
לבטן. לאט לאט, מלא דם ניקז, אבל הוא נשאר חיי, בכוחו האחרון,
חיפש אותה, את האהובה שלו.
הוא לא מצא אותה, אבל רק את הלב שלו, שהפסיק לפעום, הוא נפל.
נשימה אחרונה נותרה לו, הוא הביט מעלה לשמיים, ומשם לתחנת
האוטובוסים, אוטובוס עצר שם, ממנו היא ירדה. "אני אוהב
אותך,תמיד!", הוא צווח ומת. היא שמעה והסתובבה, מצאה אותו שם-
מת, מדמם וסובל, כמו שסבל כבר 5 שנים. אחרי ההלוויה היא באה
אליי, הביתה, דיברנו וניסנו להבין מה קרה. לא הצלחנו והוא יותר
לא היה קיים, חזרנו להיות ביחד, אף שידעתי שאסור. שהבטחתי, אבל
שיקרתי לו. תמיד זכרתי איך נהרג הטיפש מהסמים הדפוקים, מאהבה,
4 כדורים מזדיינים, 3 שנים שהרגו אותו.
אנחנו שנינו עדין ביחד, היום, אוהבים באהבה אחת.