בלב גן העדן, אי שם בינות לשדות ירוקים תחת שמיים חסרי שמש,
נהר של אש נוזלית קדושה זרם בעוזן של חרבות האש המתהפכות...
אומרים שמים קדושים אלו כוחם במרפא ויכולים הם להבריא אף את
פצעיהם של בני האלוהים.
מעבר לעיקול קטן, גבעה מעודנת המשתפלת בשלמות לתוך אגן של שקט
בלב נהר שוצף, איש אחד. לא, לא איש, כי אם מלאך, כנפיים לו
ולובנן אבד בינות לפצעי קרב ולנוצות מרוטות... עורו הלבן,
הילתו הזהובה - הודן לא נחבא אך יופיו של בן אלוהים זה עומעם
תחת קרבות אינספור, אחיו מוטלים, טמאים הם בידי שטנים ואחרים
מוקמים כאחיהם הנופלים. פותו הנעזבים בידי כוחות אפלים - וגם
גן העדן אשר בשעריו לא יבוא רע עלי קריסטל הערפל שמפתן העדן
הוא כתמי השחתה של בשר שחור הופיעו.
אסונות רבים קרו, מאה אחרי מאה, נפלו מקהלות שמיים ושבעת
הרקיעים הובאו ביד דמים - ומפי הבורא אין מילה ואין עושה... כי
אין היודע כחכמת האלוהים.
הוא היה המלאך האחרון, שרה הוא במי האש כדי למצוא נחמה, בעוד
עדן כומש במגעו הרעיל של הגיהינום, טעם מר של תבוסה בפיו, הוא
ראה איך אסופות מלאכי הלוחמה ושומרי גן העדן נפלו תחת עוצמת
השדים - אדוני תשחורת מחרידים וערמומיים כיצר הרשעות שבלב האדם
שלפניהם חרבות אש מתהפכות וזעם וצדק ונסי העליונים היו כאבן
שאין לה הופכין אך עתה... עתה כשהם מחוזקים באפוקליפסה קרבה,
לגיונות נשמות האנוש אשר פנו לדרכי הרע עם פנות השנים - עובדי
שטן וקניבלים, חסרי תקווה ורוצחים. כוחות של אדם ושל יצרים
מעורבים, ושחיטות שאול מלבה את שניהם.
המלאך, שירש את שמה ומקומה של גבריאל, והיה שמו לדורוניאל
בבוקר יום זה, שלושים ותשעה ימים ושלושים ותשעה לילות מעת
התחלת הסוף, הארמגדון בא והיה לקיום בשערי גן העדן ולא
במגידו... נבואות אדוני הושמו לקריסטל שביר ונופצו על מזבח
המציאות - עטרות, כסאות המלכות ושופטים טומאו ונרצחו במרחצי דם
ולחימות נואשות.
עוד מעגל אחד נוסף, עוד שד שנפל לנוכח עוצמת חרבו... גלים של
אור בעדן שהושחת, להבה המרקיעה השמיימה בדבקות, אמונה שלא
תישבר גם תחת סבלם של אלפי עולמות. לאבי הבריאה לא היה אדיר
ממנו וחרבות אש מתהפכת הוחלפו בשרביט שלטונות ובהילת הקדושים
של מלאכי בת קול המפיצים השראה ונחמת רחמי שמיים.
פסוק אחד על שפתיו, מילות אחיו נפלו על כתפיים מכונפות,
כשהסימפוניה הגדולה הייתה וקטנה לקול יחיד העולה מן הכוכבים
והתוהו הגדול, זמר של דברים, ממעלות הכבוד ועד בוגד התקווה
הייתה השירה גבוהה ונערצה מכל.
"כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעוון שפתותיכם דיברו שקר
לשונכם עולה תהגה"
חרבות הונפו בצעד איתן לאור שמיים - צליל של תקווה שתוקנה עלה
ופעם כאור שמש המבעיר ומפורר לאפר את ערפל הבוקר ומניס לחוריהם
את צללי האתמול, כמו השחר העולם מחדש כדי להראות לסומא את עורו
וברחמי עולם להביא נחמה לכל, שכן כל אשר על פני הבריאה מתחתיה
ומעליה בני אדוני הם, הגנתו להם ולא איש לא חיה ולא שד לא
יבואו בשערי גן העדן ורשע בלבם ויקומו על חטאיהם.
שכן דבקות חברה לתקווה ותקווה חברה לרחמים בעוד אור חדש, ואור
שלא היה שם בתחילה ומראשית הבריאה לא היה עוד כאור הזה, מיומו
הראשון כאשר העולם היה עוד חדש לא היה כדבר הזה והמאורות -
הלבנה והשמש והכוכבים נסוגו מפני הודו וקדושת דרכו, מרכינים
ראשם והן תנינים ואלוהי אדם אחרים... ערפל שחור ובשר מושחת
קמלו באשר צעד כגנן, כתפיו כקומת מגדל בבל ובצל כנפיו חוסות
ערים ועמקים והרים... והייתה הבריאה לכאוס, ותוהו ובוהו וחושך
על פני מים ואין איש היודע מימינו ושמאלו אין החכם היודע
משמיים וארץ שכן רק רוח האלוהים מרחפת ממעל.
"כי כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת
דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"
בא העולם לקיצו, ואין איש היודע מה צופן בחובו המחר... ואין
לאיל ידו של חכם להגיד באם הייתה יד אדוני או יד האופל על
העליונה. |
