הוא הביט מעל הגיא, עיניו הזקנות בהו במעיין פליאה של אדם
צעיר, ועור חבוט אקלים התהדק סביב מטה שהיה קשיש כמעט כימיו
הוא - כרות מעץ שהיה למורא ולקלון ולסימן החיים ביקום.

עיניים כהות, מבט אפלולי שכמעט וכבר לא ראה דבר ובהה מעל
לערימות העצמות.

עצמות יבשות.

צרחת הציפורים במרחק... דם שטף לאורך לובן עיניו, אישוניו
הרחבים קלטו את אור היום המאדים במערב, בעוד שפתיו נעות,
ממלמלות חלק מטקסט שנכתב לפני זמן כה רב, עד כי התקופה נראתה
כאילו הייתה שייכת לגזע אחר, מכוכב אחר.

הוא לא יכל להיות יותר צודק.

"והייתה עלי יד אדוני ויוציאני ברוח אדוני ויניחני בתוך הבקעה
והיא מלאת עצמות"

מילים עתיקות אלו התגלגלו במוחו, רצות הלוך ושוב, מתחברות
למילים אחרות... לבושו התנפנף ברוח, גלימה מרוטה שצבעה המקורי
היה אדום ארגמני ומלכותי - וכמו המלכותיות שהייתה באדם דהתה
הגלימה לאפור מפוספס, ששיקף את הקנאיות המטורפת שנצנצה בעיניו.


הוא הניף את מטהו בתנועה סיבובית, מקיף במבטו אופקים נרחבים,
עצמותיהם של מתים, כוכב שלם, נערמו והוא על אדמתו.
מעגל ומחומש הקיפו אותו, דמו נשפך בתעלה.
שפתיו לוחשות מילים, בלי הרף, עיניו מקפצות בתזזיתיות על גבי
אופק, התפילה חייבת להסתיים בטרם השמש תשקע.

"...ונתתי עליכם גידים..."

קולות מאנפפים מילאו את תודעתו, צג מחשב נגלל, שהכיל את דפי
הספר הקדוש שהוביל אותו הלום, שרשרת פלדה החזיקה אותו תלוי על
הירך, נשען על צווארו הכפוף... על המסך ריצדו המילים, תנועות
זחילה התעופפו במרחק.
הדבר קרב ובא, המחומש החל לבהוק באור פנימי... זרחנות נתעבת
שהאירה סביב בכתום וצהוב, נקודות קטנות של אור שנראו כמו
גחליליות איטיות.

"... והעליתי עליכם בשר..."

דמו פיעפע בעורקיו, מילא את כלי הדם הזקנים והגמיש את הורידים,
חום פשט בידיו ורגליו... אך לא הגיע אל ליבו ועיניו, חזהו נע
מעלה ומטה בתנועה מכנית, מזרים אבק ואוויר מזוהם מטה אל תוך
המערות האפלות של גוף האדם.
ידיו ציירו באוויר, סדוקות מיובש היו שפתיו אשר דיברו מילות
ששפתם הייתה זרה לו, ובכל זאת משמעותן נקלטה במוחו בחוש.

"...וקרמתי עליכם עור..."

מעגל המים החל לבעבע, רתח בכוחו הפנימי בעוד ניצנוצים אלימים
הופיעו באוויר, כאשר כוח לא ידוע ניסה לפרוץ את המחסומים...
רונות עתיקות בשפות שרק מעטים יכלו בכלל לעקוב לפלאנטה שבה
המציאו אותן - מכות באוויר שיצרו פרצים של כוח ירוק, המגן היה
נראה לעין בעוד שהדפיקות הפכו לחזקות יותר, תכופות יותר...
הגחליליות חגו בטירוף, ואליהן כדורי כחול ואפור מרחפים שהתנגחו
מסביב.
ברקים קטנים, סערה התחשרה בשמיים.
השמש הייתה פסים קטנים במערב, וקונקנות אדומות מבריקות מדם
טיפסו על העצמו... כמו צמח מטורף שהחל ללבלב ולתת פירות של
אמונה נתעבת.

"... ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני אדוני"

חריקת העצמות היבשות עלתה השמיימה.

השמש שקעה במערב, חשיכה כסתה את האדמה, ברקים האירו בלבן חסר
רחמים את האדמה ופערו בורות בינות לעצמו, הקונקנות טיפסו על
העצמות, ועצם אל עצם קרבה, שלדים של בני העבר שהיו אמורים
להישחק לאפר מלפני מאות מיליונים בשנים קמו לתחייה בעוד מאור
עיניו של הזקן אבד סופית.
הכוח גווע מחוץ למגן, הרונות ריחפו, המגן המחומש התלהט ומעגל
המים רתח בקולות לחישה מבעבעים עד שהפך גם הוא לדם.
הלמות בעורקיו, בעודו נופל לרצפה, דפיקת פטיש נשמעה כאשר תוכנו
רוקן, כוחו נגזל וסופו הגיע סוף סוף - הוא יקיים את הבטחתו
האחרונה לבני עמו.
להם נשבע לפני מאות מיליונים בשנים, ורק עתה קיים.

כגוף שאין בו רוח חיים נפל, וכמו נצטמק מעבר לחזותו האומללה,
חייו נפלטו ממנו בעננת עשן, שעלתה וכסתה את הכוכב, ונגע בכל
שריד לדברים שעמל עליהם בשנים עברו.
דמו התערב באדמה, וחיים חייתה.

אנשים קמו לעידן חדש, מתוך קברי אחים עתיקים, הדור הבא, שנחזה
לפני שנים אינספור, תורתם בליבם וקול הרפאים של האחד והיחיד
שנתן הכל למען עמו, הביאם לחיים במחיר חייו שלו - ועתה לבדם הם
בעולם.

"ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי על אדמתכם וידעתם כי אני אדוני
דיברתי ועשיתי נאום אדוני" נשמע הלחישה האחרונה ברוח.

ומישהו אי שם למעלה, חייך, כי סוף סוף הגיע הגאולה.