ספיגה, שקט רועם
תמיד כתף, תמיד באותו מקום
להבה ארגמנית, קרח נשבר עמוק בפנים
אין לי מקום בלב
לא בשביל כולם
אני לא אטלס, אני לא יכול להחזיק את העולם
סוחב על הגב ערימה של נשמות קרועות
תוקע מבטים עיוורים,
בערימה של שברים חצי מאוחים.
כורה אוזן אחת לקינה
ושופך שפיות בחצי יד על הטירוף שבקדירה.
חצים ארסיים ולשונות של להבה
השבר גדול, הלב עוד מעט נשבר
אבל תמיד אומר לעצמי
"תתעודד, אסור להישבר
כי הם יהיו שם גם מחר"
ספגתי הכל, עד הטיפה האחרונה.
ואני לא יכול יותר,
כואב בפנים
כואב בחוץ
בצעדים מהירים, כמו השד שבפנים
מגיע יום בו עוד ארחוץ בדמם
של אלו, שאין אור בעולמם. |
