פניו עברו תקופות כה רבות, והיה ניתן להתמקד בכל קמט בפרצופו
בנפרד, מתחת לעיניו ובצדדיהן, בלחיו, בצדדיי פיו ובמצחו. היה
נראה כי קמטיו הסתדרו לקראת סוף המופע, הביצוע האחרון בהחלט,
בו קהל הצופים ממתין בציפייה עצומה ל'גראנד פינאלה', למילה
האחרונה של היוצר, שוודאי הולכת להתעלות מעל כל הציפיות יחדיו,
ההפתעה.
את הדעיכה ניתן היה לראות כבר במהלך המופע, בה היוצר החל לחזור
על עצמו, לא מחדש דבר, ורק שואף למלא את הדף בחזרה בנאלית חסרת
השראה. הקהל מתרגל ומתנוון, לא מעוניין עוד בחידוש, בהברקות
שונות שיביאו קרוב לוודאי לשינוי.
וכך השנים חולפות ופניו משתנות, אך לא ניתן להבחין בשינוי, אין
עוד את החידוש שנצרך, כבר לא מוצרך, לא חסר לאף אחד. קמטיו
מביטים מסביב, רואים תקופות חולפות, עוד מההתחלה הם היו שם, רק
לא מפותחים, רואים, ולא יודעים כמעט כלום, לא מנוסים מספיק
בכדי להבין, ולכן לא היה ניתן להבחין בהם, היו נסתרים.
פניו היו חלקים מניסיון, גולשים ברכות ובשלמות אל תוך התהום.
ובתחתית, מי יודע, ולמי בכלל איכפת, עכשיו זה כעת, והחיים כעת
הם עכשיו.
חווים הכל כי הכל חדש ומלהיב, ונראה כאילו לא ייגמר, וימשיך עד
אין קץ. כה מרהיבה הזריחה ונוגה השקיעה, ושוב, ושוב. כל פרט
קטן שנוסף, כל רגע קט שעובר, לא חולף ללא נגיעה, אף לו הקלה
ביותר, ללא תפיחה רכה על פניו, השארת סימן להראות שזה קיים,
היה וחלף, ורק זכר נשאר.
וכך את השינוי ניתן היה לראות, הגוף מקשיב דבר ראשון לראש, וגם
הגוף חש, ונחלש.
לא ניתן לעמוד בזה עוד, הסופר מותח את החבל, ובכוח את הסוף
דוחה, והקהל צופה בסבלנות רבה, הוא יגיע, אין דבר העומד בפניי
הזמן. אך המשורר מתנגד ונלחם כחיית פרא על מזונה, הוא לא
יוותר כל עוד הוא רואה את הטרף הבא. ואולי זו אשליה.
הוא נלחם אך הם לא רואים זאת, קמטיו ככיסוי מבודד לא מתירים
לנו לזהות את המאבק הפנימי הבלתי פוסק, אך הוא עוד נלחם ולא
מוותר.
הנפילה החופשית באה אל קיצה, והוא יודע זאת, זה הכי נורא.
קרקעית התהום עוד רגע תפגוש בו, וקמטיו אומרים לו שאין ברירה,
זה הסוף.
הוא לא מסכים, כך פתאום להרים ידיים, הראש לא נותן, והגוף עם
כל הכאבים עדיין לא וויתר.
הוא יגרום לשינוי לחדול מלשנות, 'מה??, כבר נגמר - ואין עוד.'
ואין עוד, דממה. |