אני נוהג במכוניתי, מכונית דיי נחמדה, צריכה להיות נחמדה אחריי
מה שהורדתי לפני רגע. אני יודע שהנסיעה הזו הולכת לשעמם אותי
רצח, ולכן אני מחפש מישהו לתפוס טרמפ, לבסוף אני מבחין בשתי
בנות מושיטות אגודלים מקבילים לכביש, עוצר לידם, 'לאן אתה
מגיע', 'לתל אביב, אתן רוצות', בטח שהן רוצות. קופצות פנימה
ומתיישבות כמו ילדות טובות, אחת לידי והשנייה מאחוריה. הן
נראות לי פתאום קטנות יחסית, 'בנות כמה אתן', אני שואל אותן,
הם עונות 18, אבל אני בספק, הם לא עוברות את ה 16, מגחך לעצמי,
וחוזר לכביש. פתאום הפלא פון שלי מצלצל, או - זה אנטוני.
'תפנה שמאלה, ישר ימינה אחריי זה, ספור ארבעה רמזורים ושוב
שמאלה, עד הסוף, ימינה, מספר 10', 'כן המפקד, מיד'. סבבה.
יש לו את הסיפורים הכי תל-אביביים שיש, אני רק אוריד באיזה חור
את השתיים האלה, ואסע אליו. והכביש מתגלגל לפני כמו ג'וינט
שחור ענקי, וזורם קדימה ואחורה.
בחזרה מאנטוני, איזו עייפות, מייד אחרי שיצאתי ממנה הרגשתי
הרבה יותר טוב, נוח ושליו עם עצמי, 'ועכשיו', אמרתי לעצמי,
'צריך למצוא את הדרך הביתה', השיר "בוא הביתה" התנגן לפתע
במוחי. אחרי שמונה ישיבות הערב, זה עלול להיות קצת מסובך. למה
שמונה אתם תוהים, ובכן, כי זה מספר עגול. הכל נראה לי הפוך,
כן, אני קצת הפוך. והכביש מתגלגל לפני כמו ג'וינט שחור ענקי,
והוא תקוע במקום.
הגעתי בהצלחה, הייתי גאה בעצמי למספר שניות, אבל זה עבר. אני
מרים אליו טלפון, והוא מסביר לי איזה קומה וצועק עליי בכניסה
דרך הרמקול, איזה דפוק. 'מה המצב אח שלנו', אנטוני הזה כזה
גבר. אנחנו יושבים בחדרו, טלפון מצלצל, הפלאפון שלו. אני
בוהה במסך הטלוויזיה, אין שום דבר מעניין, הוא מסיים את השיחה
ואומר לי, 'זו הייתה הכלבה שלי, קבענו שאני אצא עמה היום בארבע
בבוקר, איזה סרט'. באמת סרט, אני חושב לעצמי, קובע לעצמו
יציאה עם הכלבה שלו?!, אני יושב כשמבט תמוה לבוש על פניי, הוא
מבחין במבט ומתחיל להסביר לי.
'תראה, הכלבה שלי כרגע אצל אחד שהוא מה זה כלי, חבל לך על
הזמן. אבל לפני שאני מתחיל, בו נשב קצת על איזה משהו.'
חוזרים. 'ככה, אתה לא תאמין מה הוא עושה, הוא גדול יחסית
למוצאו, ומעוך כזה. יש לו מזה פלוצים, אתה לא תאמין כמה הם
מסריחים, ויש לו אובססיה למצתים, הוא חייב לקחת אותם, את כולם.
הוא אפילו פעם התנפל על חבר שלי כדי לקחת לו מצת. ואתה לא
תאמין מה הוא עושה בהם, הוא לועס אותם ולאחר מכן, מחזיר אותם.
אבל איזה גמור, אתה צריך לראות אותו בבוקר, כמה זמן לוקח להעיר
אותו, אתה משתגע, והוא מתהפך מצד לצד, שרוע על הגב בסטלבט שלו,
איזה קרוע, אשכרה צריך להעיר אותו כדי שיצא החוצה.' חוץ מהקטע
של הפלוצים שהיה מצחיק, לא הבנתי מה הקטע, 'לא, אתה לא מבין,
הוא כלב, רק כלב'. והכביש מתגלגל לפני כמו ג'וינט שחור ענקי,
והוא מרחף לו באוויר.
זה קשה, אפילו קשה מאוד לנהוג כשאתה מסובב, אבל יש קטע נחמד
כזה בנסיעה, אתה פשוט נכנס לג'וב, אתה נהג, בזה אתה עוסק, מלך
הכביש, שולט בכל. אנחנו נוסעים לכיוון איזה בר קפה, ואנטוני
מתחיל לעשות לי סרטיי נסיעה כהרגלו. 'סע במהירות המותרת בחור
צעיר', בקול של איזה מורה נהיגה לחוץ תחת, 'שים לב לכביש, לא
כל-כך מהר בסיבובים', והוא קורע אותי, קשה לי להמשיך כי אני
צוחק את הנשמה החוצה. נרגעתי. מצאנו מקום חנייה דיי קרוב,
יצאנו מהרכב. והכביש מתגלגל לפני כמו ג'וינט שחור ענקי, מתהלך
הוא לידי.
מתיישבים. מקום סבבה חוץ מהמוזיקה, חזקה מדיי. אני מצביע על
המלצרית, והוא מגלגל את העיניים לאחור, אני עושה לו מבט של לא
מבין, והוא עושה לי עם היד 'אחר כך'. אחריי שסיימנו עם
הפנטומימה היא באה, הזמנו בירה. הוא מחייך לעברי חיוך ערמומי
ופוזל אליה בכוונה שאני אבחין, אני מחייך ושוב עולה על פניי
מבע תמוה, אנטוני מזהה אותו, ועושה לי את תנועת הדפיקה עם היד,
אנחנו צוחקים, וחוזרים לבירה. הוא חוזר מהשירותים, ואחריי חצי
דקה המלצרית, איזה גבר האנטוני הזה. והכביש מתגלגל לפני כמו
ג'וינט שחור ענקי, רוקד הוא מסביבי.
אנחנו אוספים חבר אחד שלו, 'אז איפה יושבים', הוא שואל,
'וואללה לא יודע', רית' עונה לו, 'טוב, אז נוסעים לחוף',
'סבבה', שנינו עונים. הגענו. אנחנו יוצאים ולי יש הרגשה לא
נעימה עם כל זה, יבש לי בפה, וקיבלתי קצת סחרחורת מכל הסיבובים
שעשינו בכביש. מתחילים ללכת, אנטוני החליט שהולכים לסוף המזח,
אני ורית' מסתכלים אחד על השני, ולאחר מכן על אנטוני, 'נדפקת
הא?!', אני אומר לו, 'מה מקבלים בסוף המסע?', קצת מתגרה בו,
והוא חובש מסיכה של עלבון על פניו, ומגחך. הגענו לבסוף, אני
לא יודע אחרי כמה זמן, בסוף הגענו. מתיישבים על החוף, יושבים.
הים מתקרב ומתרחק, שואף לגעת בנו אך לא מצליח. אני מבחין
באנשים דגים, למה הם דגים בשעות הלילה אני חושב לעצמי, 'הם
דגים דגים טורפים', פתאום אנטוני אומר, קורא מחשבות נהיה לי,
אני חושב לעצמי, 'כן, קורא, ואני לא עובד עליך. הם יוצאים רק
בלילה, ואלה דגים אותם בשביל הכסף, הם שווים הרבה', אני לא
יודע אם לנסות להבין אותו או לנסות להשתלט על הסחרחורת שתקפה
אותי בדיוק הרגע, לבסוף אני מצליח להוציא חיוך קטן, והולכים.
'מה, לאן כל-כך מהר?', 'מה אחי, אנחנו פה כבר שעה, בו נתחפף',
אוקי סבבה. והכביש מתגלגל לפני כמו ג'וינט שחור ענקי, נע
באיטיות תחת הגלגלים.
נוסעים לידידה של אנטוני, אל תשאלו אותי איפה היא גרה, כי אין
מצב שאני אזכר, הייתי שרוי במצב הפוך לגמרי באותה נסיעה.
נכנסים לבית ועולים לחדרה, לפני שנכנסים הוא אומר לי, 'תירגע,
תנשום עמוק, ופקח את העניים', הוא פותח את הדלת ומתגלה לפניי
מחזה הזוי ביותר.
הוא עומד לפניי, אני בוהה בו, הוא מסתכל עליי בעיניו השיכורות
משהו, ואז הוא מתחיל לנשום, אבל מה זה לנשום, לא הייתי קורא
לזה נשימה אם לא היו אומרים לי שככה הוא נושם, הייתי חושב שהוא
נחנק, מאין קולות חרחור של לאחר ריצת עשרת אלפים בספרינט, מראה
משהו מאלף. הוא מושיט לי את ידו, עשינו היכרות בינינו,
התיישבתי על הספה ומיד הוא התיישב לידי. 'אז מה, מה
העניינים', הוא שואל אותי בקול צרוד, 'סבבה, ואתה', 'אני לא
משהו, אתה מוכן לגרד לי בזנב?', באותו הרגע נתקעתי במקום, הוא
כרגע אמר לי לעשות לו נעים בזנב או שזה סתם נדמה לי. אוקיי,
מה כבר יכול לקרות. אני עושה לו נעים, ומרגע לרגע הוא נראה
יותר ויותר רדום, הוא לבסוף נרדם. איזה מצחיק, ואולי לא. רגע
אחריי, כבר כל החדר רעד, איזה נחירות הוא הפיק שם, מטורף, כל
כך מטורף. יצאנו. הקפצתי אחת שהייתה שם לביתה, לא לפני
שנפרדתי מאנטוני, איזה גבר. והכביש מתגלגל לפני כמו ג'וינט
שחור ענקי, והולך ונגמר.
סקירה חיצונית. שדיים סבבה, תחת עסיסי, גוף סבבה, נראה בסדר.
אנחנו מגיעים לביתה לאחר הנחיות קצרות מצידה, היא מציעה לי
לעלות אליה, לשבת קצת. יושבים קצת, אני לא רוצה לפרט מה היה
שם, זה לא בשבילכם. בואו נגיד שלא עשינו הרבה חוץ מהורדת
הראשים, ואולי לא. בדרך חזרה שמתי לב שהרמזורים היו אדומים כל
הזמן, אני לא אוהב אותם אדומים, נראה לי שאיזו קונספרציה
התפתחה לה פה, לא אהבתי את זה. ברגע שעליתי על כך במוחי,
הרמזורים במפתיע היו ירוקים, כאילו עליתי על הגל הירוק, אבל זה
כבר סיפור אחר. והכביש מתגלגל לפני כמו ג'וינט שחור ענקי,
ונגמר.
שוכב במיטה על הגב עם העיניים פקוחות, בוהה בתקרה ללא תנועה,
יש מוזיקה ברקע, מוזיקה מרגיעה, מנסה להישאר ער, לחשוב עוד
קצת, העניים מתרוצצות כל הזמן. לאחר מספר דקות הן נעצמות,
מחשיך, סוף. אין עוד כביש. |
