כפפות סגולות, מעוטרות תחריטים שנצבעו בארגמן עליו נעטו סמלי
תשחורת וקדושה. מעיל שחור, מגפי עור ונעצי פלדה - ווסט הדוק
מקבלר מבריק כפחם מלוטש שהחמיא לגזרתה הכחושה, ומכנסיים
אפורות, שרווליהם תחובים במגפיים...  מבט אדום עטרה מעל לשידה
ירוקה וקיר לבנים צהובות, מעל לארון קבורה אדום מעולף זהב.

נשק אנוש, זוג אקדחים - האחד אפור השני שחור - זכר לתקופה
שרחוקה הייתה שנים מספר ואלפי עידנים... צרובי חריטות כוח
לאורך קנים יורקי מוות, זוויות משתברות של מתכת שבלעה את האור
והשאירה ברק עמום... אותו ברק שהעלה חיוך חשוף ניבים על שפתיה
הכחולות, עורה הלבן כבהט הבהיק לאורו של הלילה, ושיערה הכתום
הבוהק היה כניגוד לחוסר צבעיה שלה... היא זכרה מילים של זה
שהיה לאדונה בליל כנסייה, ליל של ירח אדום.

"תיהני מהטבח, רק כך תיעשי חזקה"

מילים בקול שהיה כנימות העכביש של הוא אשר שמו יצא למרחקים
כמלאך של מוות, צולפות ובלתי נראות, מנצנצות לתודעה והאוזן לא
שומעת, לא יודעת, רק על לוח לב נחרטות דיאגרמות של כאב.

בפיה לא היה טעמו של דם כבר זה ימים מספר, המשטרה התחילה להבין
מה קורה ולגנוב ממרפאות התרומה כבר נעשה קשה בהרבה... היא
תצטרך לעבור לשטח אחר כדי שהיא תוכל להמשיך לצוד, וערפדי
הצעצוע לא הפסיקו להתרבות רק בגלל שלה לא היה נוח להרוג
אותם... הם היו בובות כמובן, אבל היא הייתה צריכה זמן, מהן 4
שנים לעומת המאות של אלו שחיו מאז שחר האנושות? אבל לה היה ממה
ללמוד ומאיפה, לא היה זה מחקר עיוור.
וזה היה היתרון שלה, על כל אלו שקדמו...
ולה, כבר לא היה אדון.

היא יצאה לאור ליל, מעל ים של אורות בוהקים, צהובים כעינו של
הטורף. אנשים הלכו ברחובות, דמם מותר לכל זה אשר אומץ בלבו די
כדי להתגבר על מוראותיו,  והיא בחן של מעוף הדורס קפצה מעדנות
מגגו של בניין לגגו של אחר, נעה כמו בחלום כשהיא מודעת רק
לסביבותיה המיידיות, כל דבר אחר נמחק והיטשטש לירכתי התודעה...
היה זה זמן הצייד, ולהבה סגולה אדירה, מלחכת שמיים וארץ בערה
רחוק, כה גדולה עד כי אפילו ממרחק מאות הקילומטרים ראוה כל
האנשים שעיני מג להם.
משכנו של זה שהיה אפל אף מדם הערפדים, קודר מטרוף העצמות שאחז
במעופפי ליל שטעמו של דם לא נגע בהם זמן רב מידי... משחית
ומעכל, סופג אחרים אל תוך עצמו כי חסר הוא גוף משלו.

3 שעות מאוחר יותר, בחלק אחר של העולם, דם תרומה זרם תוסס
בעורקיה, הציד החל, הלילה היה עליה ללמוד דבר אחר, שכן מידי
לילה אש מכלה התגברה סביב, מידי לילה, היה עליה ללמוד פן תסוף
גם היא לידי משואה שמשכה אליה בובות ערפדים וילדים כזבובים
למנורה.

הציד נמשך... והייתה מטרה, טרף - ניצוד וטורף, היא היא הצייד.

עיניה ניחתו כאשר עצרה ממעוף החלום שלה בסמטה חשוכה, קולטות
במבט יחיד את הסמטה המושחרת. ברור שצוותי הניקוי של הממשל לא
הגיעו הנה אחרי קרב של שני פירומאנסרים... הייתה זו תקופה
שחורה בהחלט... אבל עכשיו הבית הנטוש הזה היווה מחבוא לעוד
ערפד בובה, עוד אחד מאותם עטלפי פלסטיק שנהנו מחיי הנצח
המטופשים שלהם.

ניבים חשופים ומשקפי מראה שחורים... עוד סמל סגנון של אדונה
לשעבר.
היא הסתערה קדימה, רגל שלוחה מרסקת דלת לשבבי עץ, ידיה ריקות
וראשה מופנה קדימה, ריצה מהירה, מהבהבת לאור מנורות שמן עשנות,
דלתות בכוכים שונים - כל אחת מהן מסתירה תענוג אחר של אדון
הבית, משיפחותיו הרבות ועד סמיו המשונים.
לבסוף מצאה חדר שישמש למטרותיה.
חדר נוח... אש בוערת בעליצות, ראשו של אייל מלכותי מעל האח
המהודרת, כוס תה מלאה בדם טרי ומצונן היטב ליד דלי קרח בו
בקבוק כמעט מלא באותו נוזל ארגמני. כורסה מרופדת ועמוקה, צבעה
כחול מעל שטיח דוב קוטב בעוד הקירות ספונים בעץ מהגוני מלוטש
ונעים... עיטורי פלדה וכסף מהול הפכו את החדר לבית כפר מושלם
להגות. וספרייה מרשימה של ספרי הנסתר הנפוצים יותר עטפה כמעט
בראוותנות מעשית את הקיר הימני... ועל השמאלי נשקייה מודרנית
ועתיקה כאחד.
אכן, היה זה מקום טוב למשחק.

ישובה על כסא, ומדפדפת בספר דק, תוהה על עומק הבנת הערפד את מה
שקרא בעודה מרגישה כתלמידה החוזרת ומשננת ידע שנלמד פעמים רבות
- היא כמעט פלטה אנחת רווחה כששמעה את אנחת הזעם הקלושה ממפתן
הדלת.

"אז... החלטת להתעמת איתי בסופו של דבר, האין זאת? יקירי
פלדיוס?" שאלה בקול רך, צרימת נועלי המתכת של הספר חתכה את
עצבי הברזל של הערפד כחמאה.
"אני מניח שכן, פייראן ואלקירה... אם זהו שמך האמיתי" הוא ענה,
קול חרישי של דריכת רובה צייד כבד ציינה את סוף המשפט, לא היה
זה זמן למשחקים, לא היה לו כוח למלודרמה, פחדו היה גדול מידי,
וגאוותו פצועה.

הוא הסתער, כדורי רסס שורקים, ורעם הירי מחריש אוזניים, גב
הכיסא רוטש מעוצמת הירי, שבוודאי הוגברה בעזרת קסם זה או
אחר... מטח של דם הכתים את האח, גורם לאש ללחוש כששרפה דם
חי... ולפלדיוס לחייך חיוך צמא דם, הוא לא ציפה שזה יהיה כה
קל... מטח של כסף והטיפשה הושמדה.
ואז חיוכו הוחלף, כי דם שזרם החוצה, היפך כיוונו ועיטורים
ארגמניים כמו נוקו ביד מסתורית בעודם נשטפים כמו מים במורד
הגבעה לתוך עורקים פתוחים... חיוך מת עלה על פניה.

היא קמה על רגליה כגופה שהוקמה לתחייה, כאילו הייתה לא יותר
חיה מאשר הגהולים חסרי הבינה.
המבט בעיניים שטופות של דם... עשרות רסיסים חוררו את גופה
ככברה, ואז מתוך פצעים פעורים נשלפו שברים, התהפכו באוויר
כסכינים מלובנים... והתפזרו סביב.

"זה... זה... אין כזה... את לא יכולה..." מלמל הוא אשר ירה
שברי מילים והחל לנוס כחיה מפוחדת, רץ במהירות מעוורת דרך
המסדרון, מקפץ מהתקרה לרצפה ולקירות במיומנות של עכביש שהיד
באה למחצו... עיניה עקבו אחריו בתנועת מתים, קול דריכה כבד בקע
מתוך אקדח אימתני שנזרק לידה, מוכתם ארגמן.
משיכת יד, לחיצת הדק... קול הרעם שפעם יותר בדמה מאשר באוויר
וגרם לנחשול ההתרגשות המוכר להלום ברקותיה הלבנות, המרוטשות
כעת... כדור של כסף, כדור החרוט בפטנגרם, באנק ובסמלים
השונים... תחריט קטן ומושלם, זהה בכל פרטיו היה גם על הכפפות
והקמיע שלה... פנטגרם במעגל, כשבין ובתוך פינותיו סמליה של
עוצמה... על כל כדור וכדור, העתק תחריט, משקלו בזהב וחודו
בכסף, ועוצמתו ברוח.

חורים בגודל כדורי טניס נפערו במקומות שהוא עבר, ניפצוצי אבק
שהעיפו אבנים קטנות וחתיכות בטון כאשר מוות מוכסף מיהר לעבר
מטרה שזעה רק במילימטרים מרחק לפני שהכדור פגע וסינון של משפט
קטוע "לעזאזל הוא מהיר" קטע למאייה אחת את רעשי הרעמים ואז
שקט, הוא בקצה המסדרון, מתנשף ונאבק למצוא פתרון ללחש מחסום
שנחרט על הדלת.

רחש של מתכת משומנת, נפילה באוויר ומחסנית ריקה נפלה בצלצול
עז.

יד מבזיקה, מחסנית נשלפת מתוך מעמקי מחוך הפלדה, משיכה מהירה
ופיתול של הנצרה, כל דפיקת מתכת כניפוצו של סלע, וחריקת הדריכה
כשריטתו של נעץ על אבן... לב של דממה רועמת, פעימה או שתיים.
הוא בהה בקנה כאשר מעטפת המתכת החליקה אל סביבו, מסמנת שהדריכה
הושלמה, כשהזמן נוזל מטיפה לטיפה... היו אלו שניות של גיהינום
הנסגר על חיים שאינם חיים.

רעש מחריש אוזניים, שריקה צרחנית שהסתיימה בדפיקה על עץ עמום.
חור הופיע במקום בו היה ליבו.

אבק זרם לרצפה באנחה חלושה.

דמותה המרוטשת חזרה לצורתה המקורית. יפה, קרה ומשועשעת מבדיחה
חולנית שרק היא מסוגלת להבין, חיוך של טירוף מרוח על שפתיה. כי
היה זה זמן לציד, זמן של חשיכה... זמן שבו אבירים נפלו תחת
פקודת אדונם, וערפדים הם  שהגנו על בני האדם.

היה זהו זמנה שלה, זמן שבו תוכל לחיות עם כאב כדור הכסף שהיה
בליבה שלה.