בוקר סגריר, שלהי תל אביב.
בחוץ אפור וכאן בתאורת הניאון של התחנה המרכזית החדשה אני
יושבת, מכונסת בין תיקים ומסתכלת על הגשם יורד בשקט מופתי על
רצפת האספלת בחוץ בין אוטובוסים גדולים.
רואה אותו זורם בגלים קטנים על גבי שמשת אוטובוס כסוף.
ג'וק חום וקטן נע בזהירות על קצה הספסל הצהוב.
פעם נאמר לי שאני אדם מיוחד, יושבת בצד העולם וממלמלת את
תנועתו הבלתי נפסקת בראש, כל חיי שווים לנפילת סיכת הביטחון
מחולצתו של מישהו בהנחה שהמישהו הוא אלוהים.
תכף גם אני אסע מפה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.