האשליה חובקת את כל פניה של המציאות שלנו, היכן שאיש רואה אור
הצל שולט ובין בורות החידלון חכמת הפנינים נמצאת. והאשליה לא
פוסחת על אלו שלמדו כל חייהם לשלוט, לעצב ולבנות... פעמים רבות
שקלתי את אומנותי, האם היה נבון להתחיל? האם הסוף והדרך שווים
את המעמסה? לשם מה לחדור את מגני האמת כאשר האוצר שבסוף שווה
פחות מאגורה שחוקה.
האם לב מואר שונה כזה הוא מלב המלא בחשכה?
זהו עולם אפל, אין ספק, ערפדים ברחובות ואנשי זאב בפארקים,
רוחות במקומות אפלוליים ושדים שורצים בפינות רחוקות של
העולם... מגים תאווי כוח וציידים חסרי פנים... איפה אני נכנס
במערכת? קשה להגיד.
מצד אחד, אני מג, ואני בהחלט מחפש כוח - אמנם לא כוח כדי להפוך
את חיי לנעימים יותר או קלים יותר, אלא כוח פשוטו כמשמעו, כוח
אישי. אבל מצד שני, אני לא מחפש השפעה על אנשים אחרים ולכן אני
שונה מראשי החברות הערפדיות שמקדמות את האינטרסים השונים
שלהם.
למען האמת אני צריך לפרוק משהו מהלב שלי, אני בניגוד למרבית
המגים הקיימים כיום לא יצרתי קשר עם אף אחת מהחמולות השונות
האלו של המגים שנלחמות בינן לבין עצמן ברחובות אלא למדתי את
הכל בעצמי בעזרת עותקים של דברים שהצלחתי לגרד מכל מיני מקומות
- מהלחשים הקטנים להדהים שאפשר למצוא ברשת ועד לדברים היותר
רציניים שמצאתי פה ושם בצללים. כמובן שהיה מחיר, אבל אלו לא
היו דברים שאי אפשר לשלם, היום חובותי כבר שולמו כולם ואני לא
חושב שאני במצב שבו אצטרך להיכנס לחוב נוסף.
קשה לי להגיד איפה הייתי היום אם לא הייתי סובל מהבעיות שלי
כשהייתי צעיר - לא היה זה הרצון לעוצמה שהניע אותי בהתחלה
לכיוון שבו אני היום, היה זה הכעס הלא ממוקד ששכן עמוק בפנים,
מודחק ונעול מאחורי סורג ובריח של קרח... זה היה מה שדחף אותי
ללמוד את זה, זה מה שהפך אותי למה שאני עושה בעצם, האש שבכוח
הזינה אותי בלהט ורגש שלא יכולתי לחוש בגלל המחסומים שהייתי
צריך להפעיל על עצמי. הלהט, ההליכה על קצה דק ותחושת הלהב
החשוף על הגרון הם שמשכו אותי פנימה לתוך עולם האופל הזה, תמיד
מנסה לאזן בין להבות הקסם שבערו באופן ציורי למדי בליבי, לבין
פני הקרח הקפואים שבנפשי.
אז למדתי, וחקרתי וראיתי... התחלתי מהדברים הפשוטים, עד שהגיע
יום שבו היה עלי להתפרץ.
אני מניח שכדאי שאני אזכיר אותו עכשיו, ידיד שלי, איזה מג
שהתעסק בעיקר עם אבנים, נהגתי לצחוק עליו כעל אדם בעל מנטאליות
של בלטה, הוא פשוט ספג הכל ושתק, ולא נראה כאילו משהו באמת
הזיז לו... טוב, כמעט כלום. קראו לבחור הזה תומס היובארק,
ובנוסף להיות מג קטן (הוא התעסק בזה יותר כתחביב חשוב ופחות
כמו האובססיה שלי) הוא גם היה אמן עם יצירות שלא היית מאמין
שיצאו מתחת ידי הבלטה הזאת, בחור גדול כבד ושתקן. ומתחת לכל זה
הוא כתב דברים שגרמו לך לחשוב, אבל באמת לחשוב.
ואז יום אחד איזה ערפד החליט לעשות ממנו ארוחה, מעולם לא יצא
לי לברר למה, קשה לי לנחש על מה הערפד הזה חשב כשהוא שתה את
הדם של תומס, אבל אם יש משהו אחד בעולם הזה שמרתיח אותי יותר
מאשר לשרוף את הבית שלי אחרי ניסוי לא מוצלח בפירוקינטיקה
ולראות שחברות הביטוח מסרבות לשלם לי את הכסף, הוא לראות אנשים
שבאמת אכפת לי מהם נפגעים.
תומס כמובן לא יצא מזה חי... אמרו לי בחדר המיון שסוג הדם שלא
פשוט היה נדיר מכדי שהיה אפשר לתת לו עירוי בזמן. ואני רק
ראיתי שרידי רזוננס סביב הפציעה שלו, מצב קשה.
בתקשורת אמרו שמה שקרה שם הייתה שריפה אחת גדולה... שנגרמה
מפיצוץ של איזה מכל גז דליק, עדי ראייה כמובן אמרו אחרת - אבל
כולם נשלחו לטיפול פסיכיאטרי על חשבון הממשלה והם הושתקו.
אני כמובן, הייתי שם כשכל העסק התפוצץ... או מוטב להגיד, אני
הייתי הסיבה שהכל התפוצץ. באותו רגע שהבנתי בעצם הרגו לי את
החבר הכי טוב ולמעה הטיפוס היחיד שהצלחתי להסתובב אתו למשך
יותר מעשר דקות בלי שהוא יתעצבן או יתרחק מהעובדה שאני פשוט לא
מתאים לשום מקום... איבדתי משהו, ויותר גרוע, איבדתי את עצמי
בתוך ההתקפה הזאת על האופי שלי. תמיד התעלמתי מאנשים שניסו
לעצבן אותי, אבל הפעם זה היה יותר מידי, איבדתי שליטה.
ואז הכל התפוצץ, אני לא זוכר הרבה מאותו לילה, רק מסכים גועשים
של אש לבנה וגופות חרוכות, כשהתעוררתי בתוך כל הבלגן הבוער
הזה... תפסתי את עצמי כותב שורות של טירוף באותיות מפוחמות על
המקום, האש שהפצתי סביב גרמה לי להיראות כמו כל התמונות האלו
של השדים בגהינום, רק שהפעם זה היה הדבר האמיתי. כל ניסיון
ליפות את העסק יהיה צבוע, רצחתי אנשים בדם קר, שפכתי דם של
אנשים שכל הפשע שלהם הוא שהם ניסו לעזור לאחרים תמורת קצת כסף
, ובאמת באמת חשבתי באותו לילה להסגיר את עצמי ולהיות נעול
בתוך תא קטן וחסין להבות עד סוף חיי.
אבל אז הבנתי שזה לא יעזור, כי מתישהו אני אשתגע ואז אפילו
לכלוא אותי בתחתית האוקיינוס לא תעזור הרבה... אחרי הכל מים
מתפרקים למימן וחמצן, תחת לחץ מספיק גדול.
אספתי את עצמי משם, כשבראש שלי רק שורה אחת, השורה שאני כותב
מאז בכל מקום שבו אני עורך קרב או בכל פעם שאני למעשה משתמש
במאגיה שהיא מעבר להבערת נרות... הוא מופיע אפילו בראש העמוד
הזה... לא יודע מה בעצם הוא אומר, אבל אני מניח שהוא מרכז
בפנים את מה שאני חושב כשאני נכנס לאחד מההתקפים שלי.
מעולם לא צדתי אחרי הערפד ההוא שהרג את תומס, לא ראיתי את
הצורך, קרבות אחרים מלאו את לוח הזמנים שלי, ומאז הפכתי לאיזה
דמות מוכרת פחות או יותר בין הצללים, מוניטין היה לי - מישהו
הדביק לי את הכינוי "דמי האש" על שום המיתוס שאני מבעיר את דמם
של היריבים שלי כתחביב... ולאט לאט העסק נעשה פחות ופחות קשה,
למדתי להתמזג עם האש ולשאוב ממנה כוח כשהייתי צריך, נהגתי לשבת
שעות באור שמש ישיר ולהסתובב בצהריי היום, נהנה מחום היום
ולפרוש ידי מעל להבות טבעיות כדי לקבל עוד זרם של אנרגיה
מרעננת...
אבל אני מניח שהייתי צריך לגלות את העניין הזה קודם... לא
הייתי נתון לאיזשהי מערכת יחסים עם להבות, זה היה רק מה שאני
הבאתי לידי ביטוי בלהבות, באש מרקדת ומכלה, בכדורים של חום
צורב ובסערות של דם בוער.
למעשה, הכל היה הפוך כל הזמן הזה... ולכן מהיום המשפט הפוך.
