הוא רץ לתוך הלילה, צעדיו גדולים ומגושמים בינות ליער סבוך,
אפל של עצי אורן אדירים שיד אדם לא תיגע בהם מחמת פחד דרקוני
העץ האדירים... קליפות מסוקסות ששרקו ברוח עזה, ענפים וזלזלים
הועפו מחמת הצלפות הקור. שקשוקים של ליל העירו את פחד הילדים
שהיה טמון בקירבו, סיפורים רבים מספור על עכבישי העצים הגדולים
כראש אדם מילאו את ראשו, כמצפה לראות אותם זוחלים בקול עת
בקרקושי עץ המכה בעץ, לבוא ולאכול חלומותיו ותקוותיו ולהפכו
לקליפת האדם שהשאירו פיות מרושעות.

צעדיו הוחשו כשפעימות ליבו וזיעתו זרמו ביתר שטף, וידע בחוש
שמשהו היה שונה. מעבר לרעם ליבו והשאגה באוזניו בא וקמה לה
שתיקת הקבר כמכת הברק ברוחו - באחת נעצר, כמו נתקל בקיר, נופל
על ברכיו.

מתוך הלילה, מתוך העלטה הסמיכה עד כדי מוחשיות התגשמה לה דמות
רפאים - אופל שקיבל צורה ונצנוצי לבנה חלושים שנבנו לכדי דמות
מעורפלת... שיער של כסף זרם כנהר של מתכת נוזלית סביב פנים
מעודנים, קלילים שניבטו באישונים שחורים ושפתיים כחולות
כגוויה... על צוואר חלק וגלימה, לא. לא גלימה. כי אם אלפי
שבבים של מתכת שחורה וחסרת ברק שנראתה כאילו בלעה את האפילה
שסביבה, מציירת קווים חדים כתער סביב להבים מושחזים לחוד מרוסק
ותפורים לתוך גלימה של מאה מיתות עינויים באחת.
על מצחה הונחה אבן שחורה, כהה כעין האובסידיאן ומוקפת באותה
פלדה לא מזוהה.

קולה מלחש, כהמיית רוח על פני המים הפציר בו לבוא אליה... והוא
לא ידע למה, פיתוי של תענוגות אפלים וחיי נצח שעמדו בקרבה מחקו
לאט לאט את שארית שפיותו המעורערת ממרדף הלילה.

ואז כגל של אור המתנפץ בשחר על צללי הלילה חזון בא, והתרסק על
פניו בעוצמה, חזון של שמש העולה במזרח, שורפת ומניסה צללים
בכוחה הבוער. כדור של עוצמה בלתי מנוצחת ועטרה אלוהית שהייתה
לנגד עיניו כאשר עמד בצורה מעורפלת מעל לעיר של זכוכית וזהב
צופה בזריחה שהשתברה לאלף צבעים מעל לזוויות של דברים שלא יכל
להבין.
ואז באחת, הכדור נורה, באחת עבר מצהוב של בוקר דרך צהוב של
צהריים ואדום של בין ערביים והכה בחזהו כפטיש... כפטיש שבעזרתו
היכה אך לפני שעות ספורות על סדן ורקע בעזרתו מתכת שזורה.

הוא פקח את עיניו בשנית ונשם את נשימתו השנייה. וגילה שהיער
הטורפני לא היה אפל עוד.

חום הציף את קור גופו, שורף את הפחד בכוח, בשעה שסביבו בהקה
מהות הקסם של העולם, טורפת את החשיכה ברעבתנות - מאירה באורן
של להבות כחולות וזהובות את חלקת היער השחורה... מעליו סמל...
סמל של שושנה, ענקית ובלתי ניתנת לתיאור - עליה להבות שני
ותוכה כחול כעין הנוצה.

לחש של תשוקה בלתי מסופקת שנגוזה אל תוך אוויר הלילה געש
באוזניו אפילו יותר מרעש המהות המסתחררת סביבו... ממלא את ליבו
בצרכי גופו, ובעודו עומד - היער הואר באורו של אלוהי השמש,
מזכך את האפילה ומגרש פחד בעוד עולה השחר על חייו של סולארי
חדש.

זיכרונות הציפו אותו בצהרי היום,  והוא ראה הכל דרך בריכה של
זמנים בירכתי תודעתו. כל זאת קרה לפני שנים... יותר מחמישים
שנה במספר, דיימאר... נפח פשוט מאיזה כפר קטן ליד צ'אנטה
שבצפון-מזרח של הבריאה. יותר מחמישים שנה לאחר אותו לילה חסר
כוכבים שבו התנפצה עליו השמש, מחזקת את גופו ומביאה אותו
להתעלות... יותר מחמישים שנה מאז אותו מפגש ראשון איתה.
מי שהייתה בעבר, כך זכר משברי חלומות מרוסקים של עבר בלתי ניתן
להשגה בת זוגו של בעל המהות הקודם. הוא היה עכשיו סולאר, חבר
למחצה במעגל שמש השקיעה... חבר במעמד הערביים, סמל השמש החרוט
על מצחו כעין החמה השוקעת, חציה זהב בלתי נתפס וחציה הריק ששקע
אל מתחת לאופק...
היו אלו שנים קשות, שנים של התפתחות שלא היו לו בשנותיו
הראשונות כבן תמותה, שנים של סבל ושל פחד בהתחלה, כאשר רדפו
אותו דמי הדרקון המשוקצים, בחרבות הירקן ומערבולות האלמנטים...
שוחטים והורגים בברוטאליות של להבה חורכת, הורסים כל מה שניסה
לבנות בינו לבין בני התמותה.
אבל הוא, הוא. כחרש מתכת, ועתה כחרש של קסם ואומנות כפיים, בנה
מן ההריסות מה שדרקונים לא יכלו להשחית... סכינים מאוריכליקום
יקר מציאות, ידע מספרים שליקט בעמלו דרך דרכים לא דרכים...
נודד ואוסף ובונה, האינסטינקטים שלו הובילו אותו לממלכות של
כישוף נשכח, מתקנים מסתוריים שחינם אבד תחת מאות של שנים...
היו חודשים בהם הסתובב בעולם, הבעה אבודה על פניו כאשר ראה את
הריקבון וההשחתה.

וחמש שני מאז נעלמה קיסרית הארגמן, על אף היותה רוצחת ומנהיגת
המרד שהכחיד את הסולארים העתיקים, הרי שהביאה יציבות ושלום
אלים לממלכה, והסדר היקר הזה, שנקנה בדמם האלוהי של בני האלים
הלך והתפורר תחת לחץ אויבי הבריאה... פיות של טירוף ושל פרא
בלתי נשלט, ריקבון ארצות הצללים שפשט בגבולותיו של עולם, והרס
פנימי של מלחמות השושלת הדרקונית.
הייתה זו תקופת תחייתם של הסולארים, חייליהם של האלים נקראו
למלחמה בשנית. לאחר חמש מאות שנים של צייד בלתי פוסק, הרס
ודעיכה איטית של העולם, שבים אלו אשר נשכחו באפר השנים.

אבל ההשחתה הייתה בכל, וקללה עתיקה רדפה את כולם... והן את
דיימאר הקפדן, שנהג לחקור כל דבר לפרטים כה קטנים שבד"כ עין
אנושית לא הייתה בהם אפילו לא בבחינה מדוקדקת... אך מתחת לחזות
הקרירה, היעילה היה הרעב, התאווה ששתל בו מפגש בינות לעצים
אפלים שנים בעבר, כוח מניע באישיותו, עוד יריב שלעולם לא יעלה
בידו לנצח, כל עוד לא יוותר על משמרתו בקרב צללי האור של בין
ערביים.

לעיתים קרובות היה נזכר במפגש האחד בין האור לצל בו נפל טרף
לתחושתיו אלו, הפקיר נשמתו בכפו והביא עצמו אל ארצות השחור...
תאווה של ידע נמסכה אז במסכת הבשרים כאשר קשר נפשו בנפשה של
שושנה שחורה.

הייתה זו שעת בין ערביים, אי שם בצפון מזרח, מילין רבים מצפון
לארץ מולדתו שבצ'אנטה, בינות להרים של קור ושל חושך שנמשך
חודשים רבים לאורך השנה, גורם ללילות רבים להיראות כמו חמשת
ימי האסונות שבסוף שנות הדרקון... אסונות נפלו באזור פראי זה
של העולם, שבו סכנות היו חדות כתער פלדת נשמה שחורה וקטלניות
לעיתים אף יותר, אפילו לגופם האגדי של הסולארים... ליל היה
בדרכו על צללים מתארכים למול אורות אדומים, לפידים של שומן אדם
הכרוכה על עצמות, מתוך סופות של קרח העוטף בתכסית חסרת חיים את
שטחי הטונדרה. לבנים שחורות אדירות, חלקות ממגע טלפיהם של
המתים חיים... בולטת כמו מצבה שחורה על פני עולם לבן תחת שמיים
אפלים.

הייתה זאת שעה של תשוקה בוערת, דם זרם כאש בפרקיו... מצית
תאוות ישנות כאשר ידיים מסוקסות מעבודת המתכת נעו חלוף, כתמים
חומים של עור שזוף על גבי גוף עירום של שיש ובהט על רקע סאטן
שחור וכריות ארגמן, מבטים עזים, לוהבי רגש חלפו בין שחור עמוק
כבורות האינסוף של העולם התחתון,  דרך עטרת עין זהובה... לב של
קרח ולב של אור ניצתו שניהם... במגע שימיו כימיה של הבריאה
חלקו חלפו זרועות דקות על גבי שריון עמום, חוקרות וקרירות,
משאירות עקצוץ של תאווה נהנתית בעוברת במיומנות של חרש מתכת
דרך אבזמים בעוד פלטות של מחסומים קפואים נפלו באין קול על
רצפה קרה, רק רחש הלפידים ולחישת הסדינים תחת תזוזה להוטה.
שחור התמזג בזהוב כאשר השניים איחדו נפשם לרגע קל והילה של
מהות בערה סביב, שושנה שתוכה אדמוני כארגמן השמש השוקעת ועליה
שחורים כסאטן בוהק. נאקות קטיפה סבבו סביב ראש... שברו ליבו
ופצעו נשמתו, תאווה ואופל היו לאחד כאשר הלמו בכוח הקטיפה של
אהבת הבשר והנפש וחדרו למעמקי הוויתו.

באותו לילה, נפל דיימאר לערבי העולם. לא בצל ולא באור, שייך
לעד לתאווה, אך לעד מגן על אור האמונה, ועל חרבו מאז, שושנה -
חציה זהב וחציה אפילה.