New Stage - Go To Main Page

יונתן דוויד
/
בן אדם

ליובל נאור, שריד לתרבות ואנושיות

"יואו, אני חולה על הביסלי הזה! תן לי קצת אחי!"
"בכיף, קחי תהני!" אמרתי בחיוך ידידותי והושטתי לעברה את
השקית. הבחורה החביבה דחפה את ידה פנימה, בעודה שופכת חתיכות
של ביסלי משני צידיה, ושלפה אותה החוצה כאשר היא מלאה כולה
בביסלי. משעשתה כך, פנתה לדרכה. בלי תודה ובלי מבט.
לאחר כמה דקות הוא ניגש אלי.
"תגיד...למה עשית את זה?"
"את מה?" התממתי בהתחלה, אך כבר הבנתי כי הוא צפה מן הצד בכל
הסצינה שזה עתה התרחשה.
"נו אתה יודע...לא היית חייב...בחורה לא מכירה אותך אפילו,
ופתאום כשיש לך אוכל היא נזכרת לדבר איתך? אפילו לא הציגה את
עצמה, אפילו לא אמרה תודה!"
"עזוב, לא אכפת לי"
"אבל למה לא?"
"סתם...אני אוהב לעשות טוב לאנשים...לא יודע למה..."
"זה שהיא מסוג האלו שהייתי מוכר את אמא שלי לעבדות מצרית בשביל
לזיין לא אומר שהיא יכולה להרשות לעצמה..."
"באמת שזה בסדר" חייכתי בעודי מנסה כמה שאני יכול לא להראות
צבוע, "הידיעה ששיפרתי לה את הרגע בצורה זו או אחרת היא תודה
מספקת בעיניי"
"אני לא מבין למה לך..."
"נו אמרתי לך...אני פשוט אוהב לעשות טוב לאנשים..."
"טוב בסדר, איך שאתה רוצה!" הוא אמר וצחק, "דווקא לי יש דרך
שונה לעשות לה טוב..."
צחקנו שנינו. "מצטער אם נשמעתי שיפוטי מדי", הוא אמר, "היא
פשוט נראתה לי סתם נצלנית מגעילה..."
"ואם זה מה שהיא, מה זה משנה? סה"כ נתתי לה ביסלי, לא התחתנתי
איתה!"
"כן, אתה צודק...זה פשוט מזכיר לי את ימי הגן העליזים"
"איך?"
"נו, אתה יודע איך זה..."
ראיתי את עיניו מתרחבות אט אט למבט עצוב. ניכר בהן כי הוא נזכר
בדברים שרק שנים של מגננות הצליחו להשקיט עד עתה.
"כשהייתי בגן" הוא המשיך, "קיבלתי מאבא שלי מתנה דובי גדול.
הוא היה כל כך יפה וחמוד ונורא נורא אהבתי אותו. פעם בגן ביקשו
מאיתנו להביא צעצועים בשביל לתרום לגן. אז חשבתי לעצמי שהדבר
הכי יפה שאני יכול לעשות זה להביא את הדובי שלי. ההורים שלי
היו מאוד גאים בי ובהתחלה נורא שמחתי. אבל הילדים בגן ידעו כמה
אני אוהב את הדובי הזה, ופעם כשהגננות לא ראו הם זרקו אותו על
הגג, בכוונה כדי שאני לא אוכל להגיע אליו. הוא נחת על האנטנה
ונקרע..." הוא סיים ובעיניו בצבצו בסתר דמעות קטנות.
"יואו...איזה חארות ילדים יכולים להיות לפעמים..." אמרתי בעודי
נבוך על שזה המשפט היחיד שהצלחתי לחשוב עליו.
"כן...ילדים..." הוא אמר, הרים את ילקוט הגב שלו ופנה אל עבר
האוטובוס. מולו צעדה חבורה מלוכדת של שישה בנים ובנות. בדיוק
כאשר הוא חלף על פניהם אחד מהם בעט בו, והוא נפל על הארץ ונפצע
בידו ובברכיו. הוא לא השתהה ומיד קם. לרגע חשבתי שהוא מתכוון
לגשת אל החבורה ולהגיד להם מה דעתו על כך, אבל הוא לא עשה זאת.
הוא פשוט הסתובב אלי, והביט בי באותו המבט שהיה לו בעיניים
כשהוא סיפר לי את הסיפור, אותו מבט שבוודאי היה לו כשהילדים
בגן חטפו לו את הדובי שלו. לאחר מכן הוא הסתובב חזרה, והמשיך
ללכת בשתיקה אל עבר האוטובוס. שקית המים שהושלכה מן החלון
החטיאה אותו רק בכמה סנטימטרים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/11/02 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן דוויד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה