זו היתה תוכנית פשוטה, אבל זה מה שהוא אהב בה. התא הקטן גרם לו
לחוש פתאום כ"כ משוחרר. עשר שנים, עשר שנים ארורות הוא חיכה,
ועכשיו זמנו הגיע. מבעד לחלון נראתה התהום האפילה,
הרטובה, לה הוא השתוקק, ה"גאולה שלו". מישהו עובר ליד הדלת,
הוא ממתין בסבלנות. הוא לא ייכשל עכשיו, היום זה היום שלו.
באוזניו נשמעת תרועת חצוצרות. הרגע הגיע. "ניצחתי", הוא לוחש
אל הקירות. מטפס על אדן החלון, וקופץ.


ההכנות, הציפיה, שום דבר לא הכין אותו להרגשת החופש הנפלאה
שהכתה בו. כמו אבן הוא צלל אל תוך המים. בכל יום אחר, השומרים
היו יורים בו מזמן. אבל לא היום. ביקורו החד פעמי של המלך גרם
לאנדרלמוסיה כללית בכלא. השומרים אשר העדיפו להתרכז בטקס קבלת
הפנים, הדירו רגליהם מאגף החולים, וחלפו שם לעיתים רחוקות.
הוא הביט בחמלה אל עבר המגדל האפל, והמשיך לשחות. החוף אינו
רחוק, והוא הגיע תוך זמן קצר. עכשיו מחכים לו חיים חדשים.


לאחר כשנה הוא כבר עבד בבאר קטן, באחת העיירות הסמוכות. שנה
נוספת מצאה אותו עם אשה ותינוקת קטנה. עוד שנה הספיקה על מנת
להופכו למנהל הבאר. חיים בורגניים קטנים ושלווים.
אבל משהו היה חסר. זיכרון עמום של ריגוש מתעתע, של חדוות
הניצחון - בער בו מפעם לפעם, ולא נתן לו מנוח. הוא החל לחזור
לגניבות הקטנות שלו, בתקווה להחזיר את הניצוץ לחייו. אך הדבר
לא הועיל. רכיבה על סוסים, בגידות, ציד נחשים, מלחמות. הוא
ניסה הכל, והכל ניסה אותו, אך העבר הותיר את טלפי זכרונותיו
המתוקים נעוצים בנפשו.
השנים חלפו להן, והדיכאון רק החריף. אשתו, והילדה שכבר גדלה,
מצאו להן נחמה בבית אחר. הנושים התדפקו על דלתותיו לעתים
קרובות מדי. "חופשה, היא הפיתרון המומלץ ביותר", אמר לו
הרופא. הוא סירב, העדיף להתעמת בליבו חסר הריגושים עם המציאות
הקרה. שבוע לאחר מכן, הוא מצא את עצמו בכרכרה קטנה אל עבר
אכסניה קטנה עוד יותר, ששכנה על הר הסמוך לעיירה. הוא שכר חדר
שיאפשר לו להיות עם עצמו ועם בדידותו. באותו לילה, נצנץ בו
רעיון.


זו היתה תוכנית פשוטה, אבל זה מה שהוא אהב בה. החדר הקטן גרם
לו לחוש פתאום כל כך משוחרר. עשר שנים, עשר שנים ארורות הוא
חיכה, ועכשיו זמנו הגיע. מבעד לחלון נראתה התהום האפילה לה הוא
השתוקק, ה"גאולה שלו". מישהו עובר ליד הדלת, הוא ממתין
בסבלנות. הוא לא ייכשל עכשיו, היום זה היום שלו. באוזניו נשמעת
תרועת חצוצרות. הרגע הגיע. "ניצחתי", הוא לוחש אל
הקירות. מטפס על אדן החלון, וקופץ.


הרגשת החופש הנפלאה שהכתה בו, הותירה אותו חסר נשימה. החבטה
העמומה של גופו, היתה הריגוש האחרון שלו.