הערה: הסיפור הזה יועד בהתחלה לסדנה האלטרנטיבית, אבל משלא
התקיימה, או שאולי פיספסתי אותה, אז אני מפרסם כאן. אין צורך
להתייחס ל"יצירה" ברצינות, אלא בסתם דבר שבא כהומור עצמי
משועשע, ומכאן בא הביטוי "ג'ננה'" יאללה. אני זז. בייצו.
"זהו שוד!!!" צעק במקצועיות שודד כריזמטי בעודו אוחז באקדח בעל
קנה מידה מרשים באחת מידיו. "אבקש ממכם לשכב על הרצפה ולא לזוז
שמא אפלפלף בכם."
אני לא הייתי ממש בטוח שיש כזה פועל שקוראים לו פלפלוף, אבל
הנחתי שיש איזו משמעות עמוקה מאחורי העניין.
אז שכבתי על הרצפה הקרה של משרד הדואר והבנתי שזה ייקח הרבה
זמן.
'מה אני אעשה בזמן קודר ומשעמם זה?' שאלתי את עצמי בטון רציני.
'שכן, אין באפשרותי לעצור פושע נתעב - אך חינני - זה מבלי
להיפגע.'
לפתע נזכרתי בחפץ שהינני מחזיק בידיי. 'המכתב ממשה ידידי
הדינוזאור!!!' צעקתי במוחי.
פתחתי אותו בשקט והתחלתי לקרוא.
"שלום שמוליק," פתח המכתב "הגעתי לאחרונה למסקנה. מסקנה כל-כך
גדולה שאני עדיין מתקשה לעכל אותה. בהתחשב בעובדה שלדינוזאורים
יש מערכת עיכול מאוד מפותחת, אתה בוודאי מבין את מלוא משמעות
העניין."
הנהנתי בראשי. נזכרתי בפעם אחת שכולנו אכלנו אצטרובלים לכבוד
חג הפורים, והיה לנו שלשול ממש קשה, ומשום מה ממשה נמנעה
החוויה הנתעבת הזאת.
"החיים, כך אני גורס, הם כמו גויאבה," המשיך המכתב "למה
גויאבה? טוב, זה כבר סיפור ארוך מאוד, שאם הייתי צריך לאומדו
בעמודי וורד, הייתי אומר שהוא כשני עמודים. אבל בוא נעזוב
שנייה את המסקנה ואני אתחיל לספר לך את סיפורי...
"זה הכל התחיל כשהבטתי בירח. הירח נראה חביב כזה, כאילו הוא בא
ואומר לי 'שלום! אני הירח!!!'. הוא השרה אווירה נעימה במיוחד,
שאם היה צריך להדביק לה שם הייתה מגדיר אותה כ"חיננית". בכל
מקרה, בעוד אני מביט בירח, צילינדר, צייד הדינוזאורים שהוא גם
אויבי הספרדי הישן, פתח בריצה היסטרית לכיווני כשהוא אוחז
ברומח ססגונית. כשקלטתי אותו, פתחתי אף אני בריצה. זאת לא
הייתה סתם ריצה. זאת הייתה ריצה מהסוג שיש לך רק פעם בחיים.
ריצה שאתה יודע שכל חייך תלויים בה. בשבילי, למעשה, כל פעם
שאני בורח מצילינדר היא פעם כזאת, אבל אני מדבר במונחים של
בנאדם נורמאלי, לא של דינוזאורים.
"צילינדר רדף אחריי דקות, שעות, וימים רבים. את הזמן המדויק לא
היה בידיי האמצעי למדוד, משום ששעוני-הטוב נאכל על ידי דגי
פיראנה אכזריים באמזונס. בסופו של דבר, הוא התייאש ומלמל 'אני
עוד אתפוסך, דינוזאור ארור'. זאת הפעם הראשונה שהבנתי מה הוא
ממלמל, כי מרוב שכבר נמאס לי שכל פעם שאני מתחמק ממנו הוא
ממלמל דבר-מה לקחתי קורס לימוד ספרדית.
"למרות שהייתי מותש ורעב, הדבר שהכי הפריע לי הייתה השפשפת
שנוצרה בעקבות הריצה. שפשפת, לדעתי, זה ההתבטאות הכי מושלמת של
הניגוד בין הגוף ונפש. הגוף אומר שהוא יכול להמשיך ללכת, אך
הנפש הארורה יוצרת לך כאבים פסיכולוגיים שלכאורה מתבטאים
בפצעים אדומים -אתה היחיד שרואה אותם. הרי, אתה לא תסתובב
ותראה את ה... אזור הזה לאנשים, הלא כן? - כי לה נמאס
מההליכה.
"חבר שלי, אנדר מוזס שלום ציון, שהלך לעולמו כשלחם בצבא סרגון,
אמר לי פעם שהפתרון הטוב ביותר לשפשפת, הוא אורז. 'למה אורז?'
שאלתי אותו בתמימות. הוא רק הביט בי וצחק. אני מניח שזה אחד
הדברים שאתה אמור לגלות בעצמך.
"תרתי בעקביות אחר אורז. נורא קשה למצוא אורז בעולם שלנו,
במיוחד אם יש לך שפשפת. החלטתי שהמקום היחיד בו אני אמצא אורז,
הוא סין. אז הלכתי לסין. כן כן. הלכתי לסין. עם שפשפת. אתה
בוודאי יכול לדמיין את הכאבים שהיו לי, אבל שתדע שברגע שאתה
מודע לכך שהכאבים לשפשפת הם רק במוח שלך, הם הרבה יותר קלים.
"משהגעתי לסין, פגשתי אדם חכם שקרא לעצמו 'אדם חכם'. אני חשבתי
שזה די יומרני מצדו להגדיר את עצמו ככה, אבל הוא אמר לי שככה
זה בסין. אם אתה לא אומר את מה שאתה חושב, האנשים האדומים
לוקחים אותך. הוא אמר לי שהממשל החדש של סין אסר על גידול
אורז, אבל שיש רק שדה אחד, קטן ונידח, שבו האורז עדיין גדל על
שטח סיני. האדם החכם התנדב לקחת אותי לקחת אותי למסע. זה היה
מסע ממש קשה, והשפשפת כל הזמן הציקה לי. אני גם פחדתי נורא, כי
ידוע שסין היא ארץ אנטי-דינוזאורית. פחדתי אפילו שהם ישלחו את
צילינדר נגדי. איך אני אברח ממנו עכשיו שיש לי שפשפת?! אבל
האדם החכם נתן לי תחפושת. הוא פשוט הסתובב איתי ואמר שהוא עושה
הכנות לקראת "יום הדרקון". אדם חכם, האדם החכם הזה.
"כשהיינו ממש קרובים, וכבר ראיתי ירוק בעיניים - לא, לא
הסתכלתי על הגוף שלי - האדם החכם עצר ואמר 'את שארית הדרך
דינו-סאן, אתה צריך לעשות לבד.' אני רק הנדתי את ראשי והמשכתי
ללכת.
"כשהייתי כבר ממש קרוב נחרדתי לגלות... זה לא היה שדה אורז! זה
היה שדה לקיטוף בננות! הסתובבתי לאחור וראיתי שהאדם החכם נעלם
כלא היה. תרתי אחריו בעצבנות ואז פתאום, הגעתי למסקנה:
החיים... הם כמו גויאבה."
הורדתי את עיניי מהמכתב שבידיי. הבטתי מסביבי והבנתי שהפושע
החביב כבר נעלם כלא היה.
חשבתי לעצמי. 'כל זה טוב ויפה... אבל אין בסין שדות לקיטוף
בננות.' |