הוא והוא מאוהבים בזאת שמאוהבת באחר שמאוהב באחרת שמאוהבת באחר
שעוד לא ידוע במי הוא מאוהב, אם בכלל. כל פעם זה אותו הדבר,
אותו הסיפור. או שאני נורא רוצה וזה מחוץ להישג ידי, או שאני
משיגה ולא מעריכה את זה עד שכבר מאוחר מידי, או שמישהו אחר
לרגע מסיח את דעתי ואז הדבר האמיתי, שהיה לי אותו לרגע (ובו
ברגע לא הערכתי אותו עד הסוף) נאבד לי לנצח, ונותר לי רק לחלום
עליו אחר כך, להיות מסוגלת לדעת ולומר שהיה לי את זה, אבל נתתי
לזה לברוח ממני. וכמובן, לשנוא את עצמי בגלל זה. למען האמת, זה
הדבר היחיד שנשאר איתי כמעט לאורך כל הדרך. אהבה לא נאמנה
אלייך, רק השנאה. רק השנאה תהיה שם בשבילך כשאף אחד אחר לא
יהיה. רק השנאה לעולם לא עוזבת, וגם אם כן, היא ממילא הרבה
יותר חזקה מהאהבה הזאת, שגם אם היא ה"דבר האמיתי", וגם כשיש לה
עליונות כלשהי, או שהיא מאבדת אותה די מהר, או שבאה קנאה
ודואגת לכך שירד מכוחה.
האם אהבה אמיתית באמת אמיתית? ומה כל כך אמיתי באהבה האמיתית
הזאת? הכל בולשיט, אם אתם שואלים אותי. ואני, אני שונאת אתכם,
את כולכם. בטח לכם יש את זה. רק לי לא.  טוב, זה בטח לא כזה
מיוחד. זה בטח לא שווה את כל הכאב לב, הא? כן, כן אתם אומרים
שהכל בסדר, אבל אז כשהוא שוכח את היומולדת שלך, אז את בוכה נהר
של דמעות. ואל תגידי לי שלא. ואתה, כואב לך לראות אותה מוקפת
במיליוני הידידים שלה, לכאורה, כאשר רק אתה (משום מה), רואה
שכולם מתחילים אתה. האהבה כואבת. גם השנאה בעצם לא מועילה כל
כך. אבל חוסר ההחלטיות שולט.





(מוקדש לשתי אהבות חיי הגדולות: שוקולד ואלכוהול)