אתמול ראיתי אישה יפה. זה היה במרפסת של המועדון כשנתקלתי בה
בזמן שהייתי שקוע במחשבות על לא כלום. עיניה הנוגות הביטו
בנקודה בלתי נראית בלב הים, שהמשיך והתחבר עם קו האופק.
איך שהיא הייתה יפה.
העיניים הכחולות, השיער הגולש, הגוף החטוב, והשמלה הסגולה
שגלשה מכתפיה ברכות... ובהילוכה האצילי רטט כל גופה והרטיט, מן
הסתם, גם את גופי. רציתי לשאול אותה לשמה אך היא החלה להעלם
בין האנשים. חשבתי שאני מדמיין אותה, נראה היה שאף אחד
מהנוכחים לא נותן את תשומת ליבו אליה, ומלבד זאת, נשים כל כך
יפות לא קיימות באמת. פילסתי דרכי, מנסה לא לאבד אותה. המוסיקה
הקצבית אפפה אותי והחרישה את אוזני. עקבתי אחריה במדרגות
המובילות אל החוף, וכשהגעתי לשם ראיתי אותה באפילה. שמלתה
הייתה זרוקה על החוף, והיא נכנסה לתוך המים. הבטתי בה, רציתי
לרוץ אחריה, לצעוק לה שתעצור שהמים מסוכנים מאוד בשעה זו
ושהגיאות בעיצומה, אך הייתי המום בכדי לעשות משהו. ובעוד אני
צופה בה נעלמת בתוך המים הסוחפים, החל להתרוקן המועדון.
ישבתי שם על החול, מתבונן במים. שמלתה עדיין זרוקה על החול
והמים אט אט מתקרבים אליה ומרטיבים קצותיה. אם אור ראשון החל
להתמלא החוף. בתחילה בצועדים ואצנים שבאו לעשות את הג'וגינג של
הבוקר ואחר- כך עוד ועוד משפחות, בני נוער וזקנים שבאו לרחוץ,
או לצלות את גופם בשמש. כולם היו שם חוץ ממנה. האישה הכי יפה
בעולם. ספק אם הייתה אמיתית וספק פרי דמיוני, אבל דבר אחד
בטוח; שמלתה הסגולה הרכה שאני אוחז כעת בחוזקה בידי היא יותר
מוחשית ואמיתית מכל דבר שאי פעם החזקתי.