[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקי סמבן
/
למען האהבה

הגיע הזמן לחשוף סוד קטן. אני לא כתבתי, או יותר נכון המצאתי,
את כל הסיפורים האלו לבד. רובם, חוץ מכמה שינויים ותיקונים פה
ושם שכל סופר האורג את פיסת הבד שלו מהחתיכות שהוא מוצא, עושה,
רוב הסיפורים שלי הם בעצם סיפורם של של זוג חברים שלי. היום הם
מתגוררים בבית מרובע ואפור, בשולי אחד הפרוורים, קופסא משעממת
בסוף רחוב של קופסאות משעממות, שמגדלי הכרך מציצים עליו מלמעלה
ולועגים לסגירות המצטנפת של קהילה קרתנית ומפגרת. הם מגדלים
פרחים, מחייכים זה לזה בבוקר, וחיים את החיים שכל זוג אנשים
מבוגרים, שהאהבה היא הדבר העיקרי המחבר אותם, היו מאחלים
לעצמם.
את עיניה של אהובתו, שהיא היום, ובשלושים השנה האחרונות, אשתו,
פגש רוי כשעלה, רטוב ומיבב כולו, לח ורועד מקור ומפחד, על החוף
החולי של מולדתו, אחרי שנים ארוכות של העדרות. רוי לא זכר כמה
זמן בילה בים, ישוב על לוח עץ גדול שהיה כל מה שנותר שלם
מהספינה שבה הפליג, הספינה הקסומה שהיתה אמורה לקחת אותו, את
חברתו לחיים ואת מלכו בחזרה למולדת. הסערה הפתאומית שהכתה בהם
הפכה את הספינה, שקסם קדמון השיט אותה על הגלים, לשבריר של עץ
המוטל אנה ואנה על גלים זועמים, ובעוד ענן גדול ושחור, צורתו
נוראה ולא-טבעית, מפלצת מעוננת מתוחת-כנפיים וציפרניים, שלכל
גופה צמר-ענן שחור ומאיים, מטיל את צילו על הספינה וברור לכל
נוסעיה, שהעשן, הרוח, הברקים וקולות השריקה הנוראים הם מעשה
הענן הלא-אנושי הזה, בעוד הענן, שישות נבונה, זוממת ומתכננת,
שולטת בו, מרסק את הספינה לגזרים, מפיל את התורן על בת-הלוויה
של רוי מאז עזב את כפר-מגוריו בגיל שש-עשרה, מפריד בינו לבין
המלך, ועד הרגע שעלה על החוף, בודד כמו שלא היה מעולם, אפילו
לא בעת מסעותיו במדבר וברחבי העולם, שם תמיד לווה ביאנה חברתו,
אבל עתה, לבד, חסר כל, רק בגדיו הקרועים לגופו, שערו הבהיר
דבוק לפרצופו, עלה רוי על חוף המולדת.
יותר מאשר ההיעדרות הארוכה גרמה לו עצב, גרם לו מה שראה להרגיש
שרע עשה שחזר הביתה. הוא עלה לכוון הבתים, סורק בעיניו את
הרחובות העזובים, את אבני-המרצפת המגואלות בכתמים כהים שהעדיף
לא לנחש מה הם, וגרוע יותר מכל היו מראות האנשים המתחמקים
ממנו, משפילים את עיניהם, מגיפים את הדלתות מפניו ומשאירים
אותו ברחוב, לבהות במתרס הענקי שנבנה בככר המקומית, תפלצת
משונה עשויה קרשים וברזלים שממנה מזדקר קרש וחבל תלוי ממנו,
כלועג לרוי הלח והבודד ואומר לו "אתה הבא בתור". רוי עלה
בסימטה המתפתלת, מביט על הדלתות המוגפות ועל הפרצופים המפוחדים
שסביבו. הבית היחיד שדלתו היתה פתוחה ומוכנה לקלוט לתוכה את
ההלך הבודד, היה נטוש. רוי נכנס בזהירות דרך הדלת, סוגר אותה
מאחוריו ובוחן את סביבתו. ארון פשוט, ספה חבוטה, שטיח מהוה,
נברשת אכולת קורי-עכביש משתלשלת מלמעלה - תמונות שהאבק כיסה
לבלי הכר - אבל אם חשב רוי שהגיע לבית נטוש, קולות מהמרתף
שכנעו אותו אחרת. רוי גחן אל דלת ברצפה, שהוסתרה היטב תחת
השטיח, שלא היה יותר מאשר פיסת בד כבד ואכול עש, ופתח את הדלת
במשיכה, באותו אומץ מוזר, לא-מוסבר, שאיתו לחם בזאבים והציל את
כפרו בשחר ילדות.
מתוך המרתף, ראשה פונה אנה ואנה במבוכה, עלתה, בעזרתו של רוי,
אשה צעירה, לא יותר מעשרים שנה לגופה, לובשת חלוק שנראה היה
כשאול מבעלת הבית, אשה הרבה יותר מבוגרת, לפי הרקמה המיושנת
והדוגמא השמרנית שלו. רוי לא יכל שלא לנשוף בפליאה, שכן הדמות
שעלתה מן המרתף היתה אשה יפהפיה, שער שחור ארוך וחלק לה,
כתפיים צרות, ידיים עדינות ורזות, האוחזות זו בזו, מבקשות זו
את חברתה של זו כאילו היו הדבר הטהור ביותר בחדר, ושפתים
מושלמות, משורטטות ביד אומן חולה-אהבה, שלא אמרו דבר, אלא רק
נפערו באלם למראהו של רוי.
בימים הבאים הבין רוי, שהאשה הנפלאה, אותה משה כפיה מתוך
האדמה, אינה מדברת, למרות שמדי פעם היתה מביטה בו במבט עצוב
כמבקשת לומר לו משהו. הוא לא יכל לעמוד בשתיקה אפופת-הקסם
שבלהביט בדממה לתוך עיניה, בבית המוזר והנטוש שבו עבר להתגורר,
בית שבבירור לא היה שייך לאף אחד משניהם. הוא החל, אט אט
ובהדרגה, לדבר עם השכנים ועם אנשים שפגש בככר השוק, ולשמוע מהם
את הקורות בזמן שלא היה בארץ, ובמיוחד בשבועות האחרונים. זה
חודש, כך למד, שהמלך חזר למלוך, והוא יושב על כס המלכות שלו
בארמון-השנהב המפואר שלו, בין העמודים הקלאסיים ותחת הכיפה
זרועת-העיטורים. אבל אם מישהו חשב שכשהמלך יחזור, אחרי תקופה
ארוכה של העדרות שבה האצילים שלטו בארץ, ורוקנו אותה ממסים,
מאנשים חופשיים, מאושר ומצחוק, ישתפר המצב, הם טעו טעות מרה
כלענה הצומחת בלב הביצה המורעלת. אולי היו אלו יועצים גרועים,
ואולי החוויות שעברו עליו בחוץ-לארץ, ואולי הארועים הטראומטיים
של ההפלגה חזרה, הסערה, הטביעה ואובדנם של חבריו הטובים, אבל
המלך עסק, כמעט מהרגע הראשון לשובו, ברדיפה נוראה, חסרת-הגיון
ושיטה, אחרי מכשפות, נשים שחשב שהן מכשפות, נשים שמישהו הלשין
עליהן שהן מכשפות, נשים שרמז כלשהו בהתנהגות שלהן, פרט אחד בהן
שלא תאם את ההתנהגות של אשה מהוגנת, המשחקת את התפקיד שהוגדר
לה על-ידי כותבי הכללים הבלתי-נראים של החברה - כולן נכלאו
במגדל העקום שבראש הטירה הישנה, המשקיף על החצר הגדולה,
המרוצפת אבני-גזית, שבה בזמנים טובים יותר התכנסו הפרשים לפני
יציאתם לקרב או למצעד חגיגי, וימים ספורים לאחר שנכלאו, אחרי
שנחקרו בעינויים נוראים שהנייר יצהיב והדיו תאדים אם יסה אדם
כלשהו לשים נפשו בכפו ולתאר אותם, והודו בכל דבר שרצו מעניו של
המלך שיודו, הוצאו להורג בתלייה בככר העיר, כשגופן המחולל
מסתלסל מראש המבנה המאולתר העשוי קרשים וברזלים שבנו אזרחים
תאבי-נקם. וכשאורגיית הטירוף רווי-השנאה הזו כילתה את כל
הקרבנות הקלים והברורים, שאולי היה בהם שמץ של אשמה, החל המלך
להוציא להורג מיילדות.
לאף אחד מהאנשים שדיבר עם רוי לא היה ברור למה דווקא מיילדות
בחר המלך המטורף, שזה-מכבר שב, להעמיד מול חיצי זעמו הקדוש.
אבל העובדות הן, שכולן, עד האחרונה, נלקחו, הושמו בראש המגדל
העקום, והוצאו להורג ימים בודדים לאחר מכן. המיילדת האחרונה,
אמר לו אדם מבוגר, המסתתר מאחורי מעיל-כנפות חום כבד, נלקחה
מהבית בו התגורר רוי, רק יום לפני שהגיע אליו.
כאשר שמע זאת, מייד פנה ממנו, הודה לו בקצרה ויצא לכוון הטירה
הישנה. הוא היה חייב לפגוש אותה, לשאול אותה על האשה המסתורית,
העדינה והיפהפיה שמצא במרתף שלה, ושאיתה חלק את חייו בשבוע
האחרון. אבל ככל שהלך בסימטאות הצרות שטיפסו במעלה הגבעה אל
הטירה הישנה, שממנה הזדקר המגדל העקום, כאצבע מעוותת המצביעה
אל השמיים כקוראת עליהם תיגר, שם לב שהוא לא לבד. עוד אנשים,
עיניים נוצצות, שיערם פרוע וקומתם זקופה, כמוכנים למופע אימים
שיגזול מהם את מיטב הכוחות, הלכו איתו. רוי נסחף בזרם האנשים,
פעמים נבלע בהם ופעמים הלך יחד איתם, עד שמצא עצמו בככר העיר,
אל מול הגרדום המחוזק והמדופן. על הגרדום, קשורה למדף עץ זקוף,
לולאת החנק כבר סביב צווארה, ניצבה המיילדת האחרונה, אשה זקנה,
שערה שיבה, אפה מעוקל קלות, והיא לובשת שמלה שחורה מרופטת,
רגליה היחפות מעוטרות בסימני דם קרוש בצבע אדום חולני ושחור.
ומולה, ניצב כפסל מאשים של זעם קדוש, שפתיו קפוצות, תלתליו לא
נעים מתחת לכתר, ידיו קפוצות בתוך גלימת-השרד, התיישב המלך,
וסביבו שריו, פניהם חתומות בחותם-המוות, אוחזים תיקים רשמיים
בידיהם, כאומרים, אנחנו פקידים, אין לנו קשר לכל זה, אנחנו רק
ממלאים הוראות. רוי ניצב שם, קולט בעיניו את כל ההתרחשויות,
ומוחו נע סביבו במעגלים, כשועל כלוא בכרם. שערותיו סמרו, בטנו
התפתלה בתוכו, הוא הבין שקורה משהו, שהרגע הזה הוא רגע בעל
עוצמה, שלא הוא, ואולי לא רבים מהנוכחים, מבינים מה מתרחש כאן.
רגליו כמעט בגדו בו והפילו אותו על המדרכה, מרוב התרגשות קסומה
שרטטה בהם.
"האם את מודה, שעסקת בכישוף, ותקשרת עם המכשפה-הדרקון, שניסתה
להחריב את מולדתנו ולהטביע את מלכנו בים", הרעים בקולו שר
המשפטים, עיניו מסתתרות מאחורי זגוגיות המשקפיים העבות.
עוד  לפני שהספיקה המיילדת האחרונה להתעשת ולענות, בקע קול נשי
צעיר, עדין ונחוש מהקהל.
"היא לא מכשפה!"
האשה הצעירה, אותה דמות אצילה, איתה חי בשבוע האחרון, בה בהה
ואותה העריץ בשתיקה, שנכפתה עליו כי היא לא פצתה פה, פסעה
קדימה ודיברה!
"ומי את בבקשה?" - שר המשפטים לא התבלבל, מתח את משקפיו על אפו
ובהה באשה.
"אני הבת שלך", פנתה הנסיכה ישר אל המלך, "אני הבת שלך, שקוסם
אפל נעל את פי ולא נתן לי לדבר לפני שנים רבות. אתה עזבת את
הארמון שלך, נטשת את הממלכה שלך והלכת לחפש את עצמך מעבר לים,
אולי שם תמצא את המפתח. אבל ברגע שעברת את הים, החיפוש שלך
נשכח, ומצאת משהו אחר - בגלל זה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור"
המלך החוויר כסיד. פניו איימו להיסדק ולהישבר.
"האשה הזו היא המיילדת האחרונה בממלכה הזאת. אם תוציא אותה
להורג, לא יוולדו יותר תינוקות בממלכה. אתה רוצה לקחת מהנתינים
שלך את העתיד שלהם, אחרי כל מה שהם סבלו בעבר?"
"האשה הזו היא מכשפה", סינן לבסוף המלך מבעד לשפתיו.
"אני לא מכשפה! אל תחפש אותי! אני יילדתי את הבת שלך וטיפלתי
בה כשלא היית כאן, כשאיש לובש שחורים, פניו חיוורים כמוות
ומגבעת רחבה, שחורה גם היא, מכסה את עיניו, שלט על מועצת
האצילים ועשה כדברו בממלכה שלך"
"זה אותו האיש שכישף את הבת שלי... הוא יצא מן הארמון ועזב
אותו מייד אחר-כך... הוא חזר לכאן??"
רוי הבין. הוא נזכר פתאום בענן שהטביע את הספינה שלהם, בצורה
החייתית שלו, עם שמץ של כנפיים ומבט צהוב של עיניים מיוסרות
במרכזו... אז הוא לא הבין דבר, אבל עתה, כשהמלך ובתו ניצבות
מולו...
רוי פסע קדימה. "היא רצתה להזהיר אותך! אני ראיתי את המבט
בעיניים שלה, של זאת שהתקיפה את הספינה שלך בתוך ענן! זה היה
מבט של אהבה, אדוני המלך. אני מכיר את המבט הזה, כי ראיתי אותו
בכל יום בשבוע האחרון על הפנים האילמות של הבת שלך! יש אשה
בתוך הענן הזה, שלבש דמות ציפור והטביע את הספינה שלנו! היא
רצתה להזהיר אותך, שלא תגיע לכאן!"
"היא אוהבת אותך, האשה המסכנה הזו", הצביע רוי על המיילדת,
שהיתה עדיין המומה מהמתרחש סביבה, "היא טיפלה בבת שלך כשלא
היית כאן, כשהאיש לובש-השחורים רצה לשרוף את כל הילדים כדי
לגרש את גשם-המוות שירד עלינו. וגם היא אוהבת אותך, המכשפה
בתוך הענן, ולמען האהבה שלה אותך, היא באה אליך ועשתה הכל כדי
שלא תגיע לכאן! ולמען האהבה שלי אליך, ולבת שלך, ולחברה שלי
שטבעה בים יחד עם הספינה שלך, אני אלך לחפש אותה, את המכשפה
בתוך הענן, שאוהבת אותך, אבל לא מסוגלת לדבר איתך, מלבד דרך
רוח הטורנדו וסופת-הברקים!"

הסיפור הזה היה אמור להגמר, בכך שמורידים את המיילדת האחרונה
מהגרדום,  וכולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, וגם
מזמינים את המספר לחגיגת החתונה. אבל אתם כבר הבנתם, שהוא לא
נגמר ככה, ורוי נאלץ להפרד מאהובתו הנסיכה, לפני שהספיק להחליף
איתה אלף מילה, לחגור את חרבו, ולצאת אל מעבר הים, כדי לעשות
משהו למען המלך והארץ. ואת מה שקרה לו במסע הזה, נספר בהזדמנות
אחרת, כשהאש תהיה חמה יותר והמשקה בכוסי יהיה חזק יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אומרים שהאהבה
עיוורת.
האם זה אומר
שהזין הוא בעצם
כלב נחייה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/02 21:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה