לך,
אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. מאז שהיא מתה, אני לא מרגיש
כלום. אנשים שואלים אותי "מה שלומך?" ואני -"בסדר".
מה אני אגיד להם? הרי ברור שהם לא מצפים לאמת. הם מתעניינים
רק בעצמם, רוצים להקל על רגשות האשמה שלהם בקשר אלי. אליה.
לתאונה.
אני מתעורר האמצע הלילה ולא יודע אם אני חי או מת. אולי ככה זה
הגהנום? -לחיות ולא להרגיש?
פעם פחדתי, עכשיו גם זה, נעלם.
אני מסתכל על השמיים השחורים. משתנים, לאדומים. כחולים.
לסגולים ובחזרה שלחורים. לא עוצם את העיניים, לא ממצמץ.
זה לא עושה לי כלום.
אני זוכר כמה אהבנו להסתכל על העונות מתחלפות, על השמיים
בלילה, על הזריחה והשקיעה.. את ההרגשה המיוחדת הזאת. לאן היא
נעלמה?
לאן כל הרגשות שאנחנו מפסיקים להרגיש והחוויות שאנחנו שוכחים
נעלמים?
חשבתי על התאבדות. אבל, אני לא חושב שמוות שונה מהמצב שלי
עכשיו. וגם הרצון למוות נעלם עם הזמן. כמו הרצון לחיות. או כל
רצון ותשוקה אחרים.
התפללתי שעות, אבל את לא חוזרת.
מחכה לך.
אוהב. |