העשן ממלא את החדר. עשן של נרות, של קטורת, של סיגריות. הכל
מתערבב ויוצר שמיכה עבה שמכסה את החדר.

היא יושבת במרכז החדר. בתוך המעגל הפרטי שלה של אבנים, ובוחנת
את החדר. את הקירות השחורים, את התמונות (שהצהיבו), את איך
שהאור חודר מבעד לחלון הקטן שבתקרה, את העשן.
היא מכירה כבר כל דבר בו. ויכולה כבר מזמן לעצום את העיניים
ולראות כל דבר בבירור.
"רוצה לצאת החוצה", אומרת. ספק לה, ספק לקירות, (שתמיד הייתה
משוכנעת שהם יכולים לשמוע אותה).
קול ("אני מכירה אותך",  חושבת..) עונה לה "אי אפשר, עדיין".

והיא, מקשיבה לקול. שותקת.  מחכה.