אהבתי להסתכל עליה מציירת. תמיד היא הייתה יושבת, עם הראש מוטה
הצידה, והמבט המרוכז על הפנים שלה, כשהשיער נופל לה על הפנים
והיא מזיזה אותו בלי להפסיק להתרכז. אני הייתי יושב בצד ומסתכל
עליה. מפחד לנשום, שאני לא אפריע לה, מפחד לזוז, להרוס את
הרגע. וכל פעם היא הייתה מסיימת את הציור, ומסתכלת עליו במבט
מאוכזב, ואומרת שלא יצא לה משהו. ואני חשבתי שזה הציור הכי יפה
שראיתי בחיים שלי. אולי כי היא ציירה אותו, אולי כי אני לא
ידעתי לצייר מעולם. איך קינאתי בה, על היכולת הזאת להוציא
מהדמיון כל כך הרבה דברים מושלמים, ולתעד את הכל על דף. אני
אפילו קו ישר לא הייתי מסוגל לצייר בלי סרגל.

תמיד הייתי מזמין אותה לאכול. לא הרגשתי פראייר, אהבתי אותה,
ורציתי שהיא תהיה מאושרת. לי היה כסף, הרבה. לה לא היה כל כך,
אז אני שילמתי גם עליה. בתוכי הרגשתי כי הזמן שהיא מעניקה לי
שווה הרבה יותר מהכסף שהוצאתי.

היינו יוצאים מלא ביחד. אני הייתי בא עם האוטו, אוסף אותה,
לפעמים עם עוד חבר'ה, לפעמים לבד, והיינו יוצאים. לבתי קפה,
לפאבים, להופעות, לאן לא. אהבתי לשבת ולהסתכל עליה כשהיא
רוקדת, שוכחת מהכל, זזה עם הקצב של המוסיקה. אהבתי לראות אותה
שותה את השוקו החם שהיא כל כך אהבה, ומלקקת את השפם של החלב
שנשאר לה באופן קבוע על השפה העליונה. כל כך נהנינו ביחד.

וזה לא שלא היו לי בנות. היו לי חברות, וסטוצים. אבל אף פעם זה
לא הרגיש מושלם. תמיד חשבתי על איך זה יהיה אתה. ואתה זה לא
היה אף פעם. היא הייתה לבד רוב הזמן. אמרה שבשביל לבלות יש לה
אותי, וכל שאר הדברים שחבר נותן היא לא צריכה כרגע. אני מניח
שהיו לה גברים, כי היא הייתה בחורה מאוד מושכת, ולא היו חסרים
מחזרים. כנראה היא הסתירה אותם ממני, כי לא רצתה שאני אקנא.
אני בטוח שהיא ידעה מה הרגשתי, למרות שלא הראתה שום סימן לכך
שהיא יודעת.

כמה שרציתי אותה. הייתי חולם בלילות איך תהיה ההרגשה לנשק
אותה. כשהייתי בוכה הייתי מחבק את הכרית וקורא בשמה. כשלא
נרדמתי, חשבתי עליה, ועל כמה טוב יכול להיות לחבק אותה ולהסתכל
עליה ישנה.

היא הייתה כל כך יפה כשישנה. יצאנו למועדון, רק שנינו, ושתינו.
אני לא שיתי הרבה מדי, אבל היא החליטה שאני שיכור מדי בשביל
לנהוג, ושאנחנו תופסים טרמפים. שכנעתי אותה שעד הבית שלי זה
בדיוק חמש דקות, ושאני אצליח להגיע לשם בלי בעיה. לא הייתה לה
שום התנגדות לישון אצלי, ואני פירשתי את הרעיון כנקודת אור.
אחרי חצי שנה של ידידות עמוקה, חשבתי שסוף סוף יש לי סיכוי.
הגענו אליי הביתה, עלינו לחדר, שמתי מוזיקה שקטה. המיטה הזוגית
תפסה כמעט את כל המקום, ולא היה סיכוי להכניס עוד מזרן, אז היא
אמרה שנישן ביחד. זה לא כזה סיפור, לישון על אותה מיטה, זה הרי
לא שאנחנו ערומים, וגם זה לא כזה עניין. הרי אני כמו אח שלה,
ומה יקרה אם אח שלה יראה אותה ערומה?
כששמעתי את זה רציתי להתאבד. כל התקוות שבניתי בתוכי נשברו
לאלפי חתיכות קטנטנות. כמו אח שלה. עם אחים לא מתנשקים, אחים
לא יכולים להיות חברים. היא נרדמה לי בידיים. בערך חצי שעה
שכבתי ער, חיבקתי אותה, והסתכלתי עליה ישנה. כמה יפה שהיא
הייתה, כל כך רציתי לנשק אותה, ולא העזתי. אני הרי כמו אח שלה.
בסוף נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר, היא ישבה מולי בבוקסר וחולצה
שלי, עם כוס קפה מחכה בשבילי. "זה תמורה קטנה לכל מה שאי פעם
קיבלתי ממך" אמרה ונישקה אותי על המצח.
את כל השבת העברנו ביחד. ראינו בוידיאו סרטי נעורים מטופשים,
וצחקנו כמו ילדים קטנים. הסתכלנו באלבומים שלי, והקראתי לה כמה
שירים שכתבתי. לא אמרתי לה שהם עליה. היא שאלה מי המאושרת
שנתנה לי את כל ההשראה. חייכתי ושתקתי. בתוכי קיוויתי שהיא
תלחץ עליי, תשאל שוב. שאני אוכל להישבר ולהגיד לה שזה הכל היא.

היא האחת שחסרה לי בלילות קרים, היא האחת שמסבה לי רגעים של
אושר.
אבל היא לא שאלה, ואני לא אמרתי. בדיעבד אני יודע שזה לא היה
משנה דבר.

בערב ישבנו בחוץ על המרפסת. אני, היא, נרגילה, בקבוק של יין
לבן חצי יבש, והכוכבים. הכל ביחד עשה לי סחרחורת נעימה כזאת,
הרגשה של היי. היין נגמר, ובקבוק של אבסולוט נכנס לתמונה
במקומו. היה ברור לשנינו שאני לא מחזיר אותה הביתה ככה, ושהיא
נשארת לעוד לילה. הוודקה לא ממש עזרה לראש שלי להישאר צלול,
וכל הרגשות שהחזקתי במשך חצי שנה יצאו החוצה אל מול הילדה היפה
שאני אוהב, שיושבת מולי בחולצה גזורה בלילה קיצי ונעים.
סיפרתי לה הכל. כמה שאני רוצה אותה, כמה שאני אוהב אותה, כמה
שאני מדמיין אותנו ביחד. סיפרתי לה שכל הקשרים שלא הלכו לי,
היו רעים כי היא תמיד ריחפה ממעל. היא חייכה וחיבקה אותי.
נרדמנו על הספה בחוץ, כשהיא מלטפת את ראשי.

התעוררנו שנינו מאור ראשון. הראש שלי כאב בצורה נוראית, אז
הלכתי למטבח והכנתי לנו קפה. ישבנו בחוץ, עם הסיגריה של הבוקר,
ושתקנו. שנינו זכרנו כל מה שקרה בלילה הקודם, ושנינו לא ידענו
מה להגיד.
בסוף נשברתי. הסתכלתי לה לתוך העיניים החומות הגדולות המשגעות
שלה, ולחשתי: "אי לי סיכוי, נכון?"
היא שתקה. קירבה את הכוס אל שפתיה, נשפה על הקפה החם, ולקחה
לגימה. לאחר מכן הניחה את הכוס, ולקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה.
באיטיות היא שיחררה את העשן אל אויר הבוקר, ואז הסתכלה בחזרה
בעיניי. "תשמע, אתה מתוק, ואני חולה עלייך, אבל... אתה הידיד
הכי טוב שיש לי, אני חולה עלייך, אתה בנאדם מקסים, באמת. אבל
אני פשוט לא רואה אותך בדרך הזאת."
ידעתי שאין לי מה להגיד. שכל הנימוקים ההגיוניים שתכננתי במוחי
לשיחה מעין זו יתבטלו לנוכח העובדה שהיא פשוט לא מרגישה
כמוני.
היא ליטפה את פניי, ועצמה את עיניה. שפתינו התקרבו והתחברו
לנשיקה אחת, מסחררת, מצמררת, מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר.
חצי שנה של חלומות פרועים התגשמו ברגעים ספורים של מציאות
מתוקה.
אחרי שנרגעתי, ליטפתי את לחיה, הסתכלתי עליה, ונאנחתי.
היא הסתכלה עליי וצחקה. "מה אתה עצוב? ידעת שככה זה יהיה.
דיברנו על זה, ואתה יודע בדיוק מה אני מרגישה."
חייכתי. "דיברנו על זה, וידעתי. אבל אף פעם לא הבנתי עד כמה
יהיה שווה לנסות."