Baby your more than I want, when you're lying here in my
arms. Now it hard to believe, were in heaven

האוטו החדש שקיבלתי מאבא שלי לכבוד סיום התיכון בהצטיינות טס
כמו חיה. והמערכת שבפנים, אני שומע יותר טוב מאיך ששמעתי
במועדון. ארבעתנו יושבים בתוך האוטו, מצפצפים על כל העולם
שבחוץ. חלונות פתוחים, heaven בפול ווליום, עושים פוזות לכל מי
שעובר. אני מרגיש כמו המלך של העיר, עזבו, המלך של הארץ. תמיד
אמרתי שכשכתבו עליי שאני מלח הארץ פשוט עשו טעות בהדפסה. האוטו
הכי מהיר, החברה הכי יפה יושבת לידי, אני חוזר מהמועדון הכי
פצצה באזור. מי יכול עליי, מי?
רמזור אדום. הגעתי מאוחר מדי. עכשיו לעמוד ברמזור הזה, למי יש
כוח?
החנון הזה באוטו מימין מסמן לי שהוא רוצה פתיחות. למה מי הוא
חושב שהוא? אני אוכל אותו, הוא ינשום אבק תוך שנייה.

כבר נמאס לי מהפוזה שלו. אז אבא שלו עשיר, והוא קנה לו אוטו
חדש. יופי. וחברה שלו כוסית, והמערכת שלו פצצות. אחלה, גבר.
הוא עדיין לא יודע לנהוג בשיט. וכל החלונות הפתוחים והאוטו
דאווין שלו לא מעניינים אותי. וגם עם האוטו המאעפן שלי אני
יאכיל אותו אבק הפעם. התחרות זאת אני לוקח, וביום ראשון כולם
יצחקו עליו, שעם האוטו החדש הזה, ועם הכל, אני לקחתי אותו.
הרמזור ירוק, יאללה, גז. הפעם אני לא מפסיד.

תראו אותו זה, חושב שהוא יכול עליי. אני מגיע למאה לפני שהמחוג
שלו מגיע בכלל לארבעים. הנה, ירוק, ניתן לו קצת פור. שיהיה
מעניין. יאללה, לזוז, אני לוקח אותו כמו כל פעם.

אז הוא משחק אותה גבר ונותן לי פור? סבבה. לא שהייתי צריך את
זה, אבל נותנים לך תיקח, בועטים בך תברח. ואני מתכוון לברוח
לו. שינשום את העשן המסריח של שיוצא לי מהאגזוז, שינשום האפס.

יום שישי, ארבע לפנות בוקר. כביש עירוני. שתי מכוניות אחת ליד
השניה, עומדות ברמזור אדום. שני הנהגים למדו באותה הכיתה עד
אותו השבוע, שניהם סיימו בהצטיינות. הנהג של המכונית השמאלית
בן של טייס. ממשיך את המסורת, הולך לקורס טיס. לאף אחד אין ספק
שגם הוא יהיה טייס, בדיוק כמו אבא. הנהג במכונית הימנית יתום
מאב. אביו נהרג בעת מילוי תפקידו, בעת מלחמת שלום הגליל. למרות
זאת, הנער כבר מתכנן את עתידו הצבאי בסיירת מטכ"ל.
עד לפני רבע שעה שניהם ישבו ביחד עם כל החברים במועדון החדש
שנפתח בעיר. שניהם ידעו שהם הולכים לנהוג בחזרה הביתה, אז
ויתרו על הטקילות, ושתו רק כמה בירות. עכשיו שניהם עומדים אחד
ליד השני ברמזור, ומסתכלים אחד אל השני. הקנאה של הנהג מימין,
אל מול הכבוד של הנהג משמאל. מחליפים מבטים. המסלול ידוע מראש,
החוקים ברורים לכולם. מנצח מי שמגיע ראשון. שום דבר אחר אינו
משנה.

האור מתחלף לירוק. דוושות הגז נלחצות, עד הרצפה. שתי המכוניות
פורצות קדימה. המכונית השמאלית חזקה יותר, ותוך שניות מסתמן
יתרון ברור לטובתה. אבל הנהג במכונית הימנית מנוסה הרבה יותר,
והוא אינו מוכן לוותר. התחרות מחריפה, והמהירות רק מתגברת.
לשברי שניה מסיטים הנהגים את ריכוזם מהכביש על מנת להסתכל אל
הנהג השני. הכביש ישר, פתוח. המהירות עומדת על בסביבות המאה
וחמישים קמ"ש. סיבוב חד. נהג המכונית השמאלית מאט טיפה, ונהג
המכונית הימנית לוחץ יותר על דוושת הגז. עקיפה מסוכנת, שתי
המכוניות כמעט ופוגעות אחת בשנייה, אבל רק כמעט. עכשיו היתרון
הוא לזכות המכונית הימנית.

ליל שישי, שלוש וחצי לפנות בוקר, אישה הרה, מרגישה את הצירים
מתחילים. "הם באים", היא מודיעה בשמחה לבעלה הישן, "התאומים
באים". האמבולנס מגיע, ולוקח את האישה הכורעת ללדת ואת בעלה.
מהר, לבית החולים.
נהג האמבולנס מודע לעובדה שבשעות אלו חוזרים הצעירים מהבילוי
של יום שישי. הוא גם מודע לעובדה שרובם נוהגים שיכורים, או
עייפים, ושומעים מוזיקה חדשה שמפריעה להם להתרכז בכביש. אבל לו
יש עבודה לעשות, והא צריך להביא אישה הרה עם תאומים לבית
החולים. הוא צריך למהר.

מהירותה של המכונית החדשה מאפשרת לנהגה לסגור את הפער. עכשיו
שתי המכוניות נוסעות במהירות של כמאה ושישים קמ"ש זו ליד זו.
במרחק של כחצי ק"מ, מעבר לעיקול הקרוב, נמצא הפארק, הו מסתיימת
התחרות, ושם יושבים ומסכמים את חוויות הערב. רק העיקול הקרוב.
אף אחד מהמתחרים אינו מתכוון לוותר. יותר מדי כבוד מונח על הכף
בתחרות הזאת.

מעבר לפינה מגיח האמבולנס. המוזיקה החזקה גורמת לכך שהסירנה
שלו אינה נשמעת בתוך המכונית בזמן. מאוחר מדי מבחינים שני
הנהגים באמבולנס הנוסע לקראתם. אין אפשרות להאט, אין לאן
לפנות. מישהו מהם צריך לוותר, ולתת לשני לעקוף. כל נהג מצפה
שהנהג השני ישבר. שניהם נשברים מאוחר מדי. הברקס הפתאומי,
שבירת ההגה ימינה, סימני החלקה מהצמיגים נותרים על הכביש. נהג
האמבולנס לוחץ על הבלמים אף הוא. שלוש המכוניות נכנסות אחת
בתוך השנייה. המכונית שנסעה מימין נמעכת לחלוטין. נהג האמבולנס
מצליח להציל את עצמו, ולסובב את תא הנהג, אך המכונית השמאלית
נכנסת בחלק האחורי של האמבולנס. האישה נהרגת במקום, בעלה שורד
אז נפצע אנושות. שלושת נוסעי המכונית הימנית נהרגים אף הם.
נוסעי המכונית השמאלית ניצלים בזכות אבזרי הבטיחות המודרניים
שברכב.
צוותי ההצלה מגיעים למקום, מפנים את הפצועים, ולאחר כשעה וחצי
אין עדות למקרה, למעט מספר חתיכות פח מפוחמות הצד הדרך.

שוטרים כבר נמצאים בפתח בית משפחה של כל אחד מהנפגעים. מילים
אינן יכולות לתאר את שעובר בראשם ברגעים שלפני פתיחת הדלת. כבר
עשרות ואולי אף מאות פעמים הם עמדו באותו המצב, ומעולם זה לא
נעשה קל יותר. לאחר כחצי שעה כולם כבר בחזרה במכוניותיהם,
נוהגים אל עבר התחנה, שם ינסו לנתח את התאונה הנוכחית.
ביום ראשון בבוקר יהיה כתוב עיתון, בידיעה לא בולטת במיוחד,
מספר הנפגעים בתאונות הדרכים בסוף השבוע. אולי אף יפורט על
התאונה. מעטים יקראו את הידיעה. למעטים יותר זה יזיז משהו.
לרובנו, ההרוגים יהיו מספר נוסף בסטטיסטיקת המוות. לרובנו,
מותם לא ישנה דבר.
התחרויות ימשכו. הנסיעה הפרועה תישאר בעינה. אנשים ימשיכו
לנהוג שתויים, או עייפים, וימשיכו לשחק בכביש כאילו הם משחקים
במכוניות צעצוע. רובנו לא נפנים את העניין שהכביש הוא לא מגרש
משחקים. שעל הכביש מדובר בחיים ומוות.

חוקר תאונות הדרכים יתחקר את הנהג שנותר בחיים. לאחר כל הפרטים
הטכניים, הוא יביט בעיניו של הנער, וישאל אותו בפשטות. "למה זה
היה טוב?" הנער ישיב בכנות: "זה היה על הכבוד שלי. לא יכלתי
להפסיד. הייתי חייב לצאת גבר"
החוקר ישתוק. לאחר רגעים ארוכים, הוא יגיד בשקט. "עזוב לצאת
גבר. תגיד תודה שיצאת בחיים."

כחודשיים לאחר התאונה יביאו את הנהג לאולפן טלוויזיה, תכנית
שתעסוק בתאונות הדרכים בהן מעורבים נהגים צעירים. לאחר
הסטטיסטיקות, הפוליטיקאים שינאמו שצריך לחוקק, השוטרים שיגידו
שצריך לאכוף, ואנשי הציבור שיתווכחו על התופעה, יובא סיפור של
נער, שהיה מעורב בתאונת דרכים. אביו קברניט באל על, אמו מנהלת
מחלקה בבית חולים, והנער עצמו, ממש מלח הארץ. או לפחות היה.
היום, הוא יושב על כיסא גלגלים, כל ידו האחת נתונה בגבס, ידו
השנייה מונחת ברפיון על משענת הכיסא. קריין יספר כי הצעיר חזר
ממסיבה, וערך תחרות עם חברו. את הסיום הטראגי של התחרות כולם
יודעים. שתי המכוניות נכנסו באמבולנס. נוסעי מכונית אחת נהרגו
כולם, נוסעי המכונית השנייה נפצעו קשה. המנחה ישאל את הנער
מספר שאלות, על חייו לפני, על התאונה, על הקשיים והשיקום
שאחרי. הנער יפרוץ בדמעות כשהשיחה ביניהם תתגלגל לנושא החברים
המתים. הנער, עם דמעות בעיניו, ינצל את הבמה לבקש סליחה
ממשפחות הקורבנות. הוא יתפלל שחבריו נמצאים עכשיו בגן עדן,
ושהם אינם כועסים עליו, כי מספיקה לו תחושת האשמה שיש לו
מעצמו.
לאחר הקטע הדרמתי הזה יודה המנחה לנער, וישאל אותו אם יש לו
משהו נוסף שברצונו להגיד לציבור לפני שהם יצאו לפרסומות.
המצלמה תתמקד בפניו הפצועות של הנער, הדמעה שעל לחיו תנצנץ אל
מול פנסי התאורה שבאולפן, והנער יסתכל לקהל בבית לתוך העיניים,
ויגיד רק שתי מילים:
"סעו בזהירות".