"היא אמרה לי תראה,
                            החיים דיי קלים,
         נשכור לנו חדר, בדרום ת"א, ונחייה כמו גדולים".
   (מוניקה סקס, מכה אפורה)

במילים האלה בדיוק מתחיל הסיפור שלי. אבל אני לא אגלה לכם איך
הוא מסתיים. עדיין לא.

                        "מדקה לדקה"

פשוט ככה. ואת זה גם ישמנו בצורה דיי מעשית.
היא, מצאה לה עובדה באיזה בר במרכז העיר בלילות. ואני, עם
הכתיבה שלי. (שלא הביאה לי הרבה תועלת בחיים, אם מותר לי
לציין).
בבקרים היינו יושבים בבית הקפה "שלנו". עם קירות העץ שלו שתמיד
הריחו ריח של קפה, אפילו מבחוץ, בלילה.
שנינו התאהבנו בריח הזה, הכאילו עתיק..
באותה תקופה היה לי מחסום כתיבה רציני. הייתי כותב שניים,
שלושה, משפטים ופשוט לא יכולתי יותר.  הייתי עצבני ולא מרוצה
מהעולם. במחשבה לאחור, לא הייתי מרוצה, מעצמי.
נשארתי ער בלילות. לא אכלתי. עישנתי המון ולקחתי כל סם שרק
יכולתי להשיג. והכל, כדי לכתוב. זה כל מה שרציתי.

אני עדיין גר באותה דירה ישנה עם קירות אפלים. היא, פשוט נעלמה
יום אחד. קמתי בבוקר ופתאום שמתי לב שהיא כבר לא שם. אני חושב
שהיא כבר לא הייתה שם כמה ימים  לפני שממש שמתי לב. אני,  עם
האגוצנטריות וההסתכלות בעצמי פשוט לא טרחתי לחפש אותה.
עכשיו, כבר מאוחר מידי.

מה נההיה ממני? מה עשיתי בחיים?
כלום. איבדתי את.. אותי, בכתיבה. בסיפורים. בתוך עצמי.
אני כותב לכם את זה כמסר אחרון. כדי שאולי, מישהו, יקרא וידע
שהייתי קיים. פעם. בדרום ת"א.

וכשאתם עוברים בלילה ליד בית קפה עם קירות מעץ, אולי,
תזכרו.