מסתכלת על כל הצורות שהעננים יוצרים (הם חברים של הרוח, אתם
יודעים..) .
מסתכלת, שעות. לפעמים נדהמת מכושר הריכוז של עצמי.
אני רואה שם, בעננים, דרקון. יפה, לבן. והנה השמלה שרציתי
ליומולדת, ואבא אמר :"אין לי כסף".
והנה אני! "שם למעלה!" אומרת בקול, לעצמי.
מסתכלת, שעות.
נדהמת מיכולת הריכוז של עצמי.
עד שהוא יבוא. יזיין אותי שוב.
ואני לא אבכה. לא! אני אהיה אמיצה הפעם.
כמה שיכאב, אני לא.
כי כשאני בוכה הוא רק מכאיב לי יותר, אני יודעת. את זה למדתי
כבר ממזמן.

שומעת קול, "ג'סי, בואי הנה. בואי נשחק שאת הבובה שלי. את
אוהבת את זה".
הולכת. מתקרבת אל הקול.

הפעם לא בכיתי. הייתי ילדה טובה. באמת.