[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי וישנה
/
לדנה, באהבה ובסיאוב

כשפגשתי אותך עוד הייתי זורחת,
ואימצתי אותך ללבי כאחים.
אך דע יקירי, שהייתי בורחת,
לו ידעתי כבר אז מה יהא המחיר.






הם נפגשו בבית קפה, והיא זהרה. זהרה באמת, כמו מקור אור. הוא
בחיים לא ראה כזה דבר קודם. היא זהרה כל כך שהוא היה חייב
להסתכל, למרות שבדרך כלל הוא נטה להשפיל את מבטו ומעולם לא
היישיר מבט. היא היתה עם עידו, חבר שלו. הם בדיוק חזרו מסרט.
יופי, הוא חשב לעצמו, סיפור חיי. אם כבר להתאהב, אז באישה של
מישהו אחר. עידו והיא (עידו הציג אותה בתור תמר) ישבו בבית
הקפה אחד מול השניה, ושיחקו במקלות סוכר שהיו מונחים על
השולחן, ומכיוון ששניהם היו מרוכזים במשחק, הוא יכול היה לנעוץ
בה מבטים בהחבא, בלי שהיא או עידו ישימו לב למה שהוא עושה.
מידי פעם היא היתה מרימה את מבטה מהמשחק וצוחקת, והצחוק שלה
היה מתגלגל והדביק את שלושתם. היא עשתה את זה במיוחד כשהיא
הפסידה, הוא חשב, למרות שחוקי המשחק עדיין לא היו ברורים לו,
וכנראה שגם לא לה.

הם הזמינו אותו להצטרף אליהם לארוחה, והוא הרגיש כל כך מוזר
ולא שייך שהוא הצטער, כרגיל, שהוא לא נמוך יותר ונראה פחות
לעין. אם זה היה תלוי בו, הוא היה גם מעמעם את האורות בבית
הקפה. (ובלאו הכי היא זהרה, כך שלא היה צריך הרבה יותר). ואז
היא הסתכלה ישר אליו ואמרה ש"עידו אמר שאתה גאון של מחשבים.
אני יודעת שלא צריך להטריד גאונים של מחשבים בדברים כאלה, אבל
אולי יהיה לך זמן פעם לסדר שהמחשב שלי יעבוד. אני אשלם לך
כמובן". עידו עשה פרצוף נעלב של "אני לא מספיק טוב?", אבל אז
הוא אמר ש"בעצם אפשר לעשות את זה עכשיו, אם את לא מתכוונת ללכת
לישון או משהו, ואם זה בסדר מבחינתך, שחר". היא לא התכוונה
ללכת לישון, ושחר היה המום מכדי למחות.

בבית שלה היא הביאה להם מיץ קר, והתמקמה על כסא מאחוריו, כך
שהוא יכל להריח את השיער שלה קרוב יותר מכל שיער של אישה שהוא
הריח בחיים. היה לו ריח בין טבעי לוניל. ככל שהתקרב הבוקר,
השיחה ביניהם הפכה ליותר ויותר תמהונית, אבל האצבעות שלו
המשיכו לרוץ על המקלדת מעצמן. מתי שהוא עידו אמר שהוא רוצה
לפרוש. הוא הסתכל עליו במבט מזועזע של "אתה לא באמת מתכוון
להשאיר אותנו לבד". אבל עידו דווקא כן התכוון, ותמר אמרה: "אני
אסיע אותך חזרה, אל תדאג". הוא ליווה את עידו לדלת, אבל עידו
רק אמר: "היא לא חברה שלי, אתה יודע, סתם ידידה טובה שאוהבת
סרטים אבל לא ללכת אליהם לבד" בחמש בבוקר המחשב עבד, והוא זכה
בחיוך הכי ישיר שהוא קיבל בחיים.

בדרך היא צחקה הרבה, וגם שאלה המון שאלות (והוא ענה בקצרה,
משפיל מבטו). היא שאלה מה התוכניות שלו למחר, זאת אומרת להיום,
כי השמש כבר התחילה לעלות. והוא אמר: "קודם לישון" (היא חייכה
במבוכה), אחר כך הוא צריך לנסוע לאוניברסיטה. "באמת", פניה
אורו (מעבר לזוהר הרגיל). גם היא צריכה לנסוע לאוניברסיטה מחר,
"אני יכולה לאסוף אותך בדרך".

ככה הם התחילו לנסוע ביחד לאוניברסיטה. היא היתה מספרת לו על
הלימודים שלה (חוזרים על עצמם ללא סוף), על העבודה שלה (מלא
גברים שחושבים את עצמם גאונים), על הגברים בחייה (כולם מלאי
חשיבות עצמית ואלימים), ושואלת שאלות אין ספור. יד שמאל על
ההגה, ויד ימין מטיילת במורד הירך, מבטו המושפל מרותק אליה.
פעם הפכה את כף היד והניחה אותה בין המושבים, ובאומץ שלא היה
ברור לו גם אז, הניח את כף ידו בידה הפרושה. היא לא משכה את
ידה חזרה ולא הסתכלה בו בזעזוע. במקום היא סגרה את ידה על כף
ידו וחייכה.

מאז הם נסעו כשידיהם שלובות, ידה הימנית נחה בטבעיות בידו
השמאלית. לפעמים היא הניחה לאצבעותיה לטפס במעלה הזרוע לאורך
קו השיער הקיצוני, ופעם גילתה לו כי זה האזור המרגש ביותר בגבר
לדעתה. יום אחד עצרה בשולי הדרך, מכבה את המנוע בלי התרעה.
"אולי תנשק אותי?", שאלה. הוא התכווץ כולו, חושש שגופו חושף
יותר ממה שהיה רוצה. היא התבוננה בו לרגע בעצבות ואז התירה ידה
מאחיזתו, מעלה אותה לעבר מפתח ההצתה. הוא פנה לעברה, מקרב את
פניו לשלה ומוריד בעדינות את ידה בחזרה. "בחיים לא נישקו אותי
ככה", היא אמרה לבסוף, מחייכת במבוכה. "וזה היה משפט טפשי",
הוסיפה. "לא" אמר שחר, "זה היה מה שרציתי להגיד גם". היא חייכה
שוב. הוא התכופף לעברה והם התנשקו שוב. ושוב, ושוב, בדרך
לאוניברסיטה, ובחזרה, ובבית שלה, ובשלו.

כשניסה פעם אחת להחליק את ידו לתוך חולצתה עצרה אותו בעדינות
תקיפה: "אתה לא תאהב את הגב שלי", אמרה בצער. "אני אוהב את
כולך", הוא לחש באוזנה. "בוודאי," היא אמרה, "אבל זה משום
שמעולם לא ליטפת את הגב שלי. אנשים אחרים הותירו בו את חותמם",
היא חייכה במבוכה. "אבל," הוא אמר בכנות, "אני אוהב אותך באמת.
ברכות". והיא הניחה לעצמה לשקוע בתוכו, ידו מחליקה את גבה. הם
צחקו במבוכה כאשר נכשל תחילה בפתיחת סוגר החזייה ("הכושר הטכני
שלי", הוא רטן). לבסוף נותרו שניהם פשוטי חלק עליון. הוא העביר
ידו במורד צווארה לעבר שדיה, עוקב אחר האצבעות בשפתיו, וגופו
הוצף בתחושות חדשות. היא נאנחה בצורה שקרא עליה בספרים (ולא
הבין עד אז) ולבסוף גופה נח ברפיון בזרועותיו. "ולא תרצה לשכב
אתי?" היא שאלה בתמיהה, כשפקחה עיניה לבסוף ושריריה התעוררו
מרפיונם.

"לא", הוא חייך במבוכה. "למה?", שאלו עיניה. "כי טוב לך ככה".
"אבל, מה אתך. אתה לא...". "טוב לי, כשטוב לך", הוא ענה בכנות.
"אני אוהבת אותך", היא חייכה אליו (מפיצה רסיסי זוהר לכל עבר),
"ואני רוצה לשכב אתך, כי... כי טוב לי כשטוב לך. כי אני רוצה
שתרגיש, כי..." והיא חיבקה אותו טומנת את ראשה בצוארו. וכך היא
היתה הראשונה שידע.





והסכמתי לשאת כל כאב וכל פחד,
לנגב כל דמעה, ולשמוע קול בכי,
ללמד אותך מה יפה להיות יחד,
והרגשתי אותך, ואתה בתוכי.






"הם רוצים בעבודה שאני אסע לסין," היא אמרה לו ערב אחד "לשנה".
פניו נתכרכמו. "זה מאוד חשוב, הם אמרו. אני יכולה לאבד את
המקום אם אני לא אסכים". שניהם ידעו שהוא לא יוכל להצטרף. הוא
היה שקוע עד צווארו בפרוייקט סודי בצבא, וסין היתה מחוץ לתחום
לחלוטין. הוא שיחק במקלוני הסוכר שעל השולחן. "לשנה?" הוא חזר
אחריה. "כן. אם תגיד לי להישאר, אז אני אשאר. אני רק מספרת לך
את העובדות". "לא," הוא אמר, "אני לא אגיד לך להישאר. שנה
תעבור מהר. את תראי". "אבל, לא תשכח אותי בשנה? לא תפסיק לאהוב
אותי?" "לעולם לא," הוא חייך אליה. "אני אוהב אותך כל יום
יותר". היא נעצה מבט עצוב בשולחן לפניה. "אני אכתוב לך אמייל
כל יום," הוא המשיך, "ואני אכתוב לך כמה אני אוהב אותך יותר,
עד שתחזרי. ואני אשלח לך חיבוקים וירטואליים ונשיקות
וירטואליות. שנה תעבור כמו כלום!" היא חייכה אליו בהכרת תודה.
"גם אני אשלח לך מכתבים" היא אמרה, "וגם אני לא אשכח אותך
בחיים". ושניהם הרגישו מן מתיקות מרירה.

והיא אכן נסעה לסין. הוא עזר לה לארוז את המזוודות הענקיות
והסיע אותה לשדה התעופה. הם התחבקו לשלום לפני שעברה בשער,
והיא נפנפה לו לשלום דמעה נוזלת על לחייה. "אני אחשוב עליך
תמיד", הוא הבטיח. "גם אני!" היא השיבה. והיא עמדה בהבטחתה,
שולחת לו מכתבים אין ספור טובעים במילות אהבה וגעגועים,
כרטיסים צבעוניים עם מילים מתוקות נשפכות מהם, תמונות שלה על
רקע החוף, השקיעה, ההרים, והיא חיבקה אותו כל יום לפני השינה,
נזכרת בו בערגה.

בהתחלה הוא חיכה למכתבים שלה, בודק שוב ושוב את תיבת הדואר
האלקטרוני. אחר כך הוא העסיק את עצמו בעבודה, במחשב, בסדרות
מתח בטלוויזיה, או בכל דבר אחר, נותן לזכרונות הישנים להתעמעם.
כשהיתה מבקשת ממנו לשמוע ביחד את השירים שאהבו (היא בביתה, הוא
בביתו), חשב שזה מטופש, ולא מצדיק את הטרחה. כשביקשה שייחבק
אותה לפני השינה, אמר שהוא עייף מידי . כשביקשה שיכתוב יותר,
אמר שאין לו מה לומר. וכשבכתה בטלפון, מתייפחת שהיא מרגישה
עזובה, אמר, שאם אין לה מה להגיד, מוטב שלא תתקשר.

באותה תקופה הגיעה לעבודה גם סתיו. הוא הכיר אותה עוד מימי
התיכון, מוקסם מיופיה, תבונתה, ומיעוט מילותיה. גם כעת,
משנפגשו בשנית, היתה חביבה במידה מאופקת. יום אחד ראה אותה
מדוכדכת מכפי הרגיל, והיא סיפרה שנפרדה מהחבר שלה לאחר שש
שנים. סתיו, מבהירה באופן בלתי משתמע לשתי פנים שמערכת היחסים
תיוותר ברמת הידידות בלבד, מצאה בו בן זוג ליציאה לארוחת,
ליווי לסרטים, וסתם לשיחה קלילה מידי פעם. אך כשהלך לישון מצא
עצמו פתאום חושב לפעמים עליה, זונח את המחשבות על תמר, ולבסוף
מנתק אותה כליל מהמחשבות הגבריות, כשהוא מחבק את עצמו לשינה.
המכתבים של תמר הפכו דביקים מידי, מתוקים מידי, מצפים מדי, אחר
כך כועסים, תובעניים, בוכיים. זו לא האישה שאהב פעם. לא ככה.





את כל שהיה לי אספת אליך,
אמוני באל, באדם, בדרכים
שנהגתי ללכת בהן בלעדיך.
כן זה יקירי, זה היה המחיר.






יום אחד קיבל דואר אלקטרוני מכתובת לא מוכרת. קראו לה דנה, היא
אמרה. היא חושבת עליו עוד מאז התיכון (הוא לא זכר שום דנה
בתיכון, וחוץ מזה התיכון זה ממש מזמן, לא יכול להיות שמישהי
חושבת עליו מאז). היא קיבלה את הכתובת האלקטרונית שלו מסתיו
(אז היא מכירה גם את סתיו?) היא יודעת שהוא וסתיו מבלים הרבה
ביחד. היא רואה אותם אוכלים ארוחות צהריים משותפות לפעמים. אבל
היא שאלה את סתיו, וסתיו אמרה לה שהם לא זוג (כאב צורב בשולי
בטנו), שהוא פנוי, אז היא מנסה את מזלה. אולי, לזכר התיכון, הם
יוכלו לפחות להיפגש.

קודם כל הוא התקשר לסתיו, מבוהל. לא, גם היא לא מכירה את דנה,
לא ממש. גם היא קיבלה ממנה מכתב אלקטרוני ככה פתאום. כן, היא
אמרה לה שהם לא זוג, והיא נתנה לה את הכתובת האלקטרונית שלו
("ותגיד תודה שלא נתתי את הטלפון גם !")

אחר כך הוא סיפר לתמר. "תענה לה," היא כתבה בחזרה.  "מה כבר
יכול להיות?" "אבל," הוא השיב (תדירות מכתבים שתמר כבר מזמן לא
זכרה), "אבל אני לא רוצה לפגוש אותה... אני לא אוהב לפגוש
אנשים. "בכל זאת," היא ענתה, מרירה, "היא חיכתה מהתיכון. לפחות
מגיע לה שתענה לה".

לפני שהספיק להחליט דנה שלחה לו הודעה נוספת. היא סיפרה שהיא
חולה, חולה ממש (סרטן בשחלות, גרורות, כל מיני מילים שקודם שמע
עליהן רק מרחוק), לכן היא העזה פתאום לכתוב. אין לה מה להפסיד.
מצבה הולך ומחמיר. שחר סיפר לתמר על השתשלשלות העניינים, ותמר
גדשה תשובותיה במילות צער. הוא חשב (ואפילו חלק את מחשבותיו עם
תמר), שחבל שדנה פנתה אליו, הפוחד מבני אדם בכלל ומנשים בפרט,
ואל סתיו הצוננת, ולא אל תמר החייכנית והרגשנית, שהיתה כותבת
לה עוד ועוד, ממלאת את ימיה הספורים ברוך ואהבה. שחר חלק עכשיו
את מחשבותיו ומילותיו בין התשוקה לסתיו, החמלה לדנה, והרגש
המתעמם לתמר (שיברון ליבה פרוש לפניו בעוצמת רגשות שגרמה לו
להתקפל אף יותר). הוא הרגיש, שכל אחת מהמשימות הללו היתה רחבה
לעין שיעור מכתפיו.

דנה, שבשלב הזה כבר ישבה בכיסא גלגלים, נכנעת לחולשה המתגברת,
ביקשה ממנו שיספר לה על אהבותיו. "מעולם לא אהבתי", כתבה לו,
"גם לא נאהבתי, ואני יודעת שלא אחווה אהבה אמיתית בזמן שנותר.
אבל קיוויתי, שתוכל אולי לספר לי משהו מהדבר הזה, שכותבים
עליו, ומדברים עליו, ומתרגשים ממנו, ואני אוכל לחיות אותו
דרכך. האם אהבת פעם? האם אתה אוהב?"

"מה לכתוב???" הוא שאל את תמר בבהלה. "את האמת, אני מניחה",
היא ענתה, (אם אתה עוד זוכר, חשבה), "את הפעם הראשונה שאחזנו
ידיים. את הנשיקה הראשונה. את העצב שבפרידה, את הציפייה". "אני
לא אכתוב לה עלינו", הוא ענה, "זה אישי, לא מספרים על כאלה
דברים". "אל תכתוב שמות, אל תכתוב פרטים, היא מבקשת רגשות,"
ענתה תמר. "אתה יכול לחלוק את איתה את הרגשות". והוא כתב. הוא
כתב שהוא אוהב את סתיו. "היא לא ממש יודעת", הוא הוסיף, "אבל
אהבתי אותה ממזמן, אולי עוד מהתיכון. אפילו אמרתי לה פעם, אבל
תשובתה לא הותירה מקום לספק. אז אני נכנע לידידות, לקרבה,
לערגה. מעולם לא חוויתי משהו אחר. אני מצטער שלא אוכל לעזור".





וכעת גירשת אותי מעליך.
אל תקרא אחרי: סלחי לי, סלחי.
אך דע יקירי, כן הייתי סולחת,
לו היית אומר שתי מלים: אל תלכי.






"אני אהבתי אותך מתיכון", ענתה דנה, "וגם אני אנסה להסתפק
בידידות". והיא המשיכה לכתוב לו מכתבי ידידות, מספרת לו על
המשפחה שלה ("ההורים שלי אוכלים את עצמם מרוב יגון, גם אחד את
השני"), על הלימודים באוניברסיטה שנאלצה לעזוב ("והייתי הכי
טובה בכיתה קודם"), על החלומות שלה שלא יתגשמו ("לאהוב,
להתחתן, ללדת ילדים, להשתתף בטקס הסיום של האוניברסיטה עם
הכובעים המצחיקים"), על הדברים שהיתה רוצה עוד להספיק... אבל
הרשימה הזו הלכה והצטמצמה. עתה מחקה מן הרשימה את "להתנשק בפעם
הראשונה" (היא נראית כמו שלד מחובר לצנרת גומי, לא סמל הקסם
הנשי); אחר כך נאלצה לוותר על לראות מפל מים אמיתי (עם כיסא
הגלגלים והכל); לראות סרטים (כעת יצאה מהבית רק לבית החולים);
לראות טלוויזיה (שדה הראייה הלך והצטמצמם בעקבות גרורה במרכז
הראייה במוח).

היא סיפרה לו שכתבה צוואה. אין לה הרבה מה לחלק, היא אמרה. אתה
לא צובר רכוש גדול עד גיל 24. היא ביקשה מההורים שלה שלא
ישאירו את החדר שלה כמו מוזיאון, שישאירו באלבום התמונות
המשפחתי רק תמונות שבהן היא נראית בריאה וזורחת, שלא ייפחדו
להשתמש בתרופות נגד דיכאון, ושיודיעו לו כשהיא מתה ("אפילו
לימדתי את אמא שלי איך שולחים דואר אלקטרוני בשביל זה"). היא
כתבה לו פחות ופחות. "רוב הזמן אני מסוממת," הסבירה, "אני
צורכת מורפיום בכמויות שהופכות את החדר שלי למאורת סמים". גם
הוא כתב לה לפעמים, שואל לשלומה, מקווה שתרגיש טוב יותר, או
סתם מספר לה על היום שעבר (לימודים, עבודה, סרט שראה מידי
פעם). ככל שמצבה הלך ורע, הוא הרגיש אבוד יותר, יודע פחות מה
לכתוב (ומרגיש אשמה רבה יותר על שאינו כותב). הוא התגעגע לעצות
של תמר, לרוך התומך שלה שהציף אותו במקרים שהיה אבוד בעבר. גם
היא כמעט לא כתבה יותר. בעצם, כבר שבועות שלא כתבה בכלל, הוא
הבחין.

ויום אחד זה הגיע. "שלום שחר, אני כותבת לך לבקשתה של דנה. דנה
נפטרה הלילה בשנתה. גופתה תישרף, אף זאת בהתאם לבקשתה. אני
מודה לך בשמי ובשם בעלי על שחלקת עם דנה את חודשיה האחרונים
והפכת אותם לנסבלים יותר".

הוא ידע שזה יבוא, אבל עדיין הרגיש ריקנות איומה במורד בטנו.
הוא אפילו לא פגש אותה. הוא אפילו לא טרח לכתוב כמעט. והיא
מתה. הוא כתב בכאב לתמר,מחפש מילה חמה, חיבוק להיתמך בו,
יציבות מוכרת. אבל בצידו השני של האוקיינוס תמר זה עתה סגרה את
המחשב. האמייל האחרון שתשלח. ועשרות כדורים סגולים מוכנים
לבליעה על השולחן לפניה.



לא ייאמן, אבל לשיר שבין הפרקים יש לחן,
אבינועם אבינועם הנהדר:
http://Stage.Co.IL/Stories/158333







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מרגישה
כאילו הלכו לי
התאומים...






אמא אדמה, אחרי
רצח התאומים,
בחמש עם רפי
רשף, היום עם
גדי סוקניק,
מחליפה אושרת
קוטלר, בתוספת
האסיר שמעון
שבס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/11/02 23:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי וישנה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה