אהובתי,
אני יושב עכשיו רחוק, בנורבגיה הקרה.  מול אח בוער, עם כוסית
ויסקי ביד ומוזיקה חרישית מתנגנת ברקע.  אני מתגעגע, מתוקה
שלי, אני כאן כבר שבוע.  בלעדייך.  ואני כמעט משתגע מגעגועים.
רוצה להריח אותך, לטעום אותך.  חושב עלייך המון, ולא מבין איך
חייתי לפני שנכנסת לי פתאום לחיים.
בעבר, בכל מסיבה שאליה נקלעתי, הייתי עומד בפינה, משקיף על
האוהבים בקנאה.  אוכל בהיסח הדעת במבה אחר במבה (ומפחד לדבר,
שמא יראו הנוכחים את העיסה הצהובה שנוצרת לה בטבעיות נדבקת לי
לחניכיים). רואה את כולם רוקדים, ונשאר שעון אל הקיר, בדד.
ואז ראיתי אותך.  זו היתה המסיבה של דודי, בקיבוץ.  ישבת לך
שם, צנועה וביישנית בקצה השולחן.  חייכתי והתקרבתי.  נראית לי
קצת אדמדמה.  תהיתי אם בגללי את סמוקה.  ההמשך כבר ידוע -
סיפור אהבה.
את שונה מכולן, קלילה ומיוחדת - לא כמו אלו הממאיסות עצמן אחרי
תקופה קצרה.  יש בך משהו שובה לב, ממכר.  הייתי מסניף אותך אם
רק הייתי יכול.  הטעם שלך משכר אותי.  עצם המחשבה שעוד מעט אגע
בך, מוציאה אותי משיווי משקל.
בשבוע הבא אחזור מנורבגיה.  אחזור אדם עשיר.  אבל כל אותו
העושר לא שווה את המאמץ שבבזבוזו אם את לא כאן איתי.  אני אוהב
אותך מתוקה שלי, מתגעגע אליך בכל יום, כל שעה וכל דקה.  הניתוק
הזמני הזה גרם לי לחשוב.  ואני רוצה להעלות רעיון - ליתר דיוק
בקשה:
במבה אדומה יקירתי.
התינשאי לי, אהובה?