אוף! איפה הוא?
אייזיק היה אמור לפגוש אותי כבר לפניי חצי שעה!!!
סיכמנו איתו להפגש בחורשה שליד הבית שלי והוא לא בא!
סימני עצבים ודאגה החלו להופיע על פניי. אייזיק תמיד מגיע
בזמן! הוא לעולם לא מאחר.
נמאס לי לחכות לו והתחלתי ללכת לעבר ביתו. אני לא מסוג הבחורות
שיעברו על זה בשתיקה.
כולם קוראים לי חוצפנית בגלל זה. אייזיק אמר שהוא אוהב את זה
בי.
הלכתי לעבר ביתו. ראיתי אנשים מוציאים את הרהיטים מביתו. אנשים
גדולים כאלה. צועקים זה לזה הוראות. ניגשתי לאחד האנשים.
"איפה המשפחה שגרה כאן?"
"הם עברו דירה! עופי מכאן ילדה! אל תפריעי לעבוד!" אמר הבחור
בחוצפה ודחף אותי ממנו.
"מתי הם עזבו? לאן?" המשכתי להתעקש.
"אני לא יודע! תעזבי אותי" צרח עלי אותו בחור גדול.
המשכתי ללכת עם מבט חצי עצוב חצי מופתע. לפתע נחה יד על כתפי.
הסתובבתי וראיתי את אותו בחור גדול שקודם העיף אותי.
"נסי בתחנת הרכבת, אבל מהר. עוד מעט הם כבר לא יהיו".
הוא לחש לי זאת על אוזני, דחף אותי קלות וחזר לעבודתו.
היתי מופתעת. תחנת רכבת? אבל למה? ומה זאת אומרת שעוד מעט הם
לא יהיו?
החלטתי להקשיב לעצת הבחור ורצתי לעבר תחנת הרכבת.
כבר בהתקרבי לשם ראיתי אנשים רבים עם מזוודות הולכים לעבר
הרכבת. כולם משוחחים בלהט.
התחלתי לחפס בינהם את אייזיק. היו שם כל כך הרבה אנשים! היה
קשה לנסות לאתר פנים מוכרות.
נדחפתי ממקום למקום ונסחפתי עם זרם האנשים שנדחפו לעבר קרונות
הרכבת. ניסיתי לברוח ממסלול האנשים הדוהרים אך נדחפתי חזרה
והוכנסתי לקרון עם עוד המוני אנשים.
ניסיתי לצרוח שאני לא אמורה להיות כאן ושהורי ידאגו לי, אך אף
אחד לא הקשיב.
לקרון הוכנסו עוד ועוד אנשים. כבר היה נורא צפוף ולא יכלתי
להזיז את גפיי. אך האנשים המשיכו לזרום לקרון.
לפתע הדלת נסגרה והתחלנו לנסוע.
לידי עמד קשיש שהשתעל ללא הרף.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותו בפחד.
"למות". הוא ענה במין שלוות נפש מוזרה.
"למות? מה זאת אומרת למות?" התחלתי להתייפח בקול אך אף אחד לא
הסתובב לכיווני. היו בקרון עוד ילדים בוכים.
הזקן נאנח בשקט ומשך בכתפיו.
"אנחנו יהודים. רוצים להרוג אותנו. אני כבר זקן. חיי הגיעו
לקיצם גם כך".
"יהודים? אבל אני בכלל לא יהודיה! באתי לכאן לחפש את החבר שלי,
אייזיק". ניסיתי לצרוח אך יצאו לי המילים בקול גבוה רק בקצת
מציוץ.
"עכשיו, את יהודיה". ענה הזקן בעוד משיכת כתפיים והחל להשתעל
בלהט רב יותר.
הסתובבתי לצד השני והתחלתי לסרוק את הקרון. המקום היה חשוך.
החלון היחיד שהיה בקרון היה חסום מבחוץ עם קרשים. רק מסדקי
הקרון ניתן היה לראות טיפת אור.
מסביבי היו אנשים רבים. נשים, ילדים, זקנים, ואף מספר גברים.
כולם לחוצים זה לזה.
אני לא יודעת כמה זמן נסענו. רק האור מחוץ לסדקים פחת ופחת.
פניתי לזקן שהיה לידי. רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות. לא
ידעתי מאיפה להתחיל.
התחלתי לדבר אליו כאשר שמתי לב שאין הוא משתעל עוד. הוא הועף
מצד לצד אך עדיין עמד. הוא כבר לא נשם. אך עדיין עמד. לא היה
מקום ליפול.
לבסוף נעצרה הרכבת בחריקה גדולה. הדלתות נפתחו במהרה וחיילים
במדים גרמניים החלו להוציא אותנו במהירות מהקרונות. רגליי לא
זזו ונדחפתי החוצה בידי אחד החיילים.
ראיתי שיצאו אנשים מכל הקרונות. ברקע התנגנה מוזיקה קלאסית.
הסימפוניה ה 14 של בטהובן. סימפוניית "אור הירח".
מקדימה היתה במה קטנה ועליה עמד עוד חייל במדים.
הוא היה עם הראש מעלה ונראה חשוב כזה.
המוזיקה נפסקה והוא הודיע שהגענו למחנה עבודה "סוביבור". עלינו
להשאיר את כל הציוד שאיתו באנו לכאן והוא יובא אלינו בהמשך.
נשים הולכות ימינה והגברים שמאלה. ילדים מעל גיל 15 ילכו עם
הגברים.
התחלקנו ל 2 טורים של נשים וגברים ואחד החיילים עבר ביננו וצרח
אם למישהו יש מקצוע.
"אני צריך סנדלרים! כל הסנדלרים שיצעדו קדימה!"
מספר גברים צעדו קדימה. שאלו כל אחד מהם כמה שאלות וכמה מהם
הוחזרו לטורים.
"אני צריך תופרות! כל התופרות שיצעדו קדימה!"
ידעתי לתפור. אמי לימדה אותי עוד כשהיתי ילדה קטנה. זה הדבר
היחיד הנשי שאני יודעת לעשות. תמיד שנאתי את זה.
צעדתי קדימה. ניגש אליי חייל ושאל אותי בת כמה אני.
"16" עניתי.
"מה שמך?" המשיך לשאול.
"מרי וויט". עניתי לו בפחד.
"יש לך שם נוצרי" אמר לי בהלם.
"אני נוצריה" אמרתי אם תקווה בעיניים.
"עכשיו זה כבר לא משנה. אני אקח אותך לעבודה". אמר במהרה והורה
לי להשאר לעמוד מקדימה.
את כל מי שלא צעד קדימה הריצו לאיזה בית רחוק.
אותנו הובילו לצריפים שונים. כל מקצוע בצריף שונה.
חוץ ממני היו עוד כמה בנות שהתנדבו לתפור. נתנו לנו בדים
והסבירו לנו על עבודתנו. הורו לנו להתחיל לעבוד מייד.
התחלנו לעבוד וכאשר יצא החייל שאלנו זו את זו לשמינו ולמקום
מגורינו וניהלנו שיחות במהלך עבודתנו.
לאחר כשעה הרגשנו ריח רע מאוד במחנה. משהו נשרף. אבל מה יכול
להריח כל כך רע?
ניגשתי לחלון והתסכלתי החוצה. ראיתי עשן שחור סמיך מארובה
ענקית. זה היה מאותו הבית שאליו הוכנסו קודם כל שאר האנשים שלא
נשלחו לעבוד. אבל מה נשרף?
חזרתי לעבודתי כשלפתע נכנס אחד החיילים. הוא הוביל אותנו לחדר
השינה שלנו. היו שם דרגשי עץ וקש!
זה לא חדר שינה! ראיתי שגם חברותי החדשות הופתעו.
אך לא אמרנו דבר. אני לא יודעת אם זה היה בגלל החייל או בגלל
הרובה שכיוון לעברנו.
אמרו לנו שיש לנו 10 דקות להתארגן ועלינו להתיצב למסדר היכן
שנפגשנו.
בזמן הקצר שניתן לנו בחרתי לי דרגש שינה והלכתי למסדר.
לא הבנתי מה זה המסדר הזה, אבל הלכתי.
כשהגעתי אמרו לנו להסתדר לפי ביתנים.
עמדנו ב 5 שורות וחיילים עם כלבים עברו לידנו וספרו אותנו.
כשסיימו לספור צעקו מילה מוזרה, כנראה בגרמנית.
וחזרנו לחדרנו. למחורת קמנו לעבודה בחמש בבוקר ובחמש וחצי כבר
עמדנו במסדר שוב. בשש כבר עבדנו.
וכך זה נמשך זמן רב. קשה לעקוב אחרי הזמן במקום הנורא הזה.
הבנתי לבסוף מה זה. מחנה השמדה ליהודים. כמה אירוני.
בחור אחד שפגשתי סיפר לי שאותו עשן שחור הוא עשן המתים. כל אלה
שלא נשלחו לעבוד. הוריו היו שם.
חשבתי על הוריי. איך הם הגיבו כשלא חזרתי הביתה מפגישתי. האם
הם בסדר? איך אחיי ואחיותיי?
ראיתי כאן את המוות. כל כך הרבה אנשים נהרגו.
פעם הלכתי עם חברתי לעבודה ושוחחנו כאשר לפתע שמעתי ירייה והיא
נפלה לידי זועבת דם.
אני כבר ידעתי שעלי להתעלם ולהמשיך ללכת הלאה. אחרת היתי
לידה.
וכך זה היה. יום אחר יום. שנה אחר שנה.
שום דבר לא השתנה.
כשהיתי אמורה להיות בערך בת 20, עמדתי באחד המסדרים והתרכזתי
במחשבותי שלי.
שמעתי אנשים מתלחשים לידי וניסיתי להתרכז בשיחתם. הם אמרו משהו
על שעוד לא ספרו אותנו. ואכן, כבר עבר זמן רב ועוד לא ספרו
אותנו.
לפתע עלה לבמה בחור בלונדיני וצעק שאנחנו חופשיים. שעלינו
לברוח. המקום פונה ממפקדים נאצים וכל שעלינו לעשות הוא לרוץ.
אך לא לשכוח ולספר את מה שהיה כאן. להעביר ולגרום לעולם לדעת.
לפתע קמה פאניקה סביבי וכולם החלו לרוץ לכל הכיוונים.
רצתי לאיזשהו כיוון. לא יודעת איזה. רצתי ורצתי כשלפתע שמעתי
בום גודל. לא רציתי להסתובב ולראות. ידעתי שאסור לי.
אבל בכל זאת ניסיתי, ולא הצלחתי.
לא יכלתי להזיז את גופי כלל. הבנתי שעליתי על מוקש.
ראיתי את כל האנשים רצים. ואני כבר לא רצתי איתם.
חשבתי על משפחתי. חשבתי על אייזיק.
האם הם מתגעגעים אליי?