הרוח מנשבת בשדות הארומה,
הן בעוכריו מבכות,
כשלהבת היגון השומר את כוח אהבתן לליבוי הקיים,
מתוך זרייתו אל תוך שקט ומבוכה משתלטת.
המראה היא המשתקפת בחפותה אל מול התמימות,
כורעת ברך,
מתחננת לרחמיה,
כחיגר המתבוסס בביצה טובענית ללא הושעה, אבוד מחוסר אונים,
היא אותה החמלה שלא מתבדלת מהשתקפותה, אלא מנפצת את אותה
מראה,
אל תוך רסיסים מבועתים, הנסים לנפשם,
נסחפים במערבולת הרוח ההפכפכה,
כאשד הממהר להגיע לסופו,
כאשמורת הממהרת להגיע אל אורה,
כאספלנית הממהרת לבלוע את המוגלה אל תומה,
וכך,
וכך האנומליה משרתת את האנטגוניזם של רסיסי מראת הזכוכית,
והן מנסות ברוח עוועים לפתות את התום להלחים את רסיסים אילו.
הרקע הכחלחל מודיע על סומא האדמה,
כשהן מרחפות אל תוך הסהר הפיקח,
לוחשות זו אל זו דממה,
כי אילו המילים המשתקפות מתוך רסיסי המראה,
וכל שנותר הוא להביט לתוכן ולדעת.