מעולם לא היה בחדר אחד, בזמן אחד, כל כך הרבה, כמו שהיה ביום
שלישי שעבר. לא במעבדות 'הרווארד', לא במועצות המנהלים של
'מייקרוסופט', לא בועדת הבחירה של פרס נובל, אפילו לא בישיבת
המועצה הפדגוגית הראשית של משרד החינוך - מעולם לא התרכזה כל
כך הרבה גאונות, חכמה, יכולת שכלית אדירה וטהורה כמו באותו חדר
קטן. כל כך הרבה 'כוח מוח' בחדר אחד, שנדמה שאם אותה קבוצה
מובחרת היתה משקיעה אפילו שבריר שניה, בעיות העולם היו נעלמות
כלא היו. אך הבעיה היתה, שחברי אותה נבחרת שכלית לא היו מודעים
כלל לכוח העצום שהיה טמון ברקמה הורדרדה המפותחת שהם כינו
'מוח'.
ולכן אין להתפלא כלל על העובדה שחברינו, שלושה במספר, לא עסקו
כלל וכלל בפתרון בעיות העולם, ואפילו לא בבעיותיהם שלהם: אחד
היה מוטל על המיטה; השני החזיק בידו דיסקמן ונענע את ראשו
למעלה ולמטה בצירוף תנועות ידיים שסימנו, כנראה, נגינה על כלי
מיתר מודרני; והשלישי היה עסוק במחשב, מנהל שיחות מעמיקות עם
שמות מהבהבים. לשמותיהם אין חשיבות מעבר לשורות אלה, ולכן לא
אטרח לציינם. רק לעובדה שאלה יכולים להיות כל שלושה חברים
טובים, שנהנים להעביר זמן ביחד, בלי סיבות ובלי תירוצים. הם לא
נפגשים כי יש מחר מבחן, או כי הם צריכים עזרה, אלא רק כי נחמד
להם ביחד ואין להם בעיות, לפחות לא אחד עם השני ועם השלישי.
שלושה חברים טובים.
ובכל זאת, משהו מעיק על ליבם. משהו שלא היה מעיק עליהם בימים
כסדרם, משהו אפל, משהו שטמון בחובו של העתיד האקדמי שלהם.
כאילו מתוך הרגל, השלישי מרים את ידו מהמקלדת המתקתקת, ומנער
את השני, המאזין בקנאות, ניעור טוב. "מה עם העבודה להגשה
בפיסיקה?" דממה נופלת על החדר, דומה לדממה ששררה בו רגע קודם
לכן, אבל כבדה יותר, מעיקה יותר. השני מסיר את האוזניות,
הראשון מסתובב במיטה. "צריך לעשות אותה מתישהו, פשוט לא
עכשיו," מוסיף השני. "רוסיפיקציה... מטונימיה... צנטריפטלי..."
ממלמל הראשון.
זו אולי הדילמה המרכזית הראשונה שחברינו,
המשכילים-שלא-בידיעתם, נתקלים בה, וכבר אפשר לשמוע את התאים
האפורים חורשים חריצים חדשים, ולא בכדי - 'האם לדחות למחר מה
שהיה צריך להגיש לאתמול' היא אחת הדילמות העתיקות ביותר
הידועות לאנושות. לאחר התייעצות ממושכת בין השני לשלישי, שכמעט
ונגררת לויכוח קולני, מצהיר השלישי, שמצטייר כמנהיג האנסמבל
המדעי הזה: "עדיף כבר שנסיים עם זה עכשיו, אחרת... לא ניפטר
מזה בחיים." ובעוד הוא מסיים את המשפט, מחאות קולניות נשמעות
מכיוון המיטה. הראשון מתיישב, משפשף את העיניים, ובוהה במבט
תלוש לחלוטין בתיק הגב שלו, שזרוק על הרצפה. "אבבבבבבבבבל אין
לי כוח לפיסיקה יותר..." הוא מייבב. השלישי לא נראה בכלל
מעוניין. מתוך ערמה בלתי מוגדרת שכוללת חלקי דפים, בובות
פלסטיק, קופסאות דיסקים ושאר ירקות, הוא שולף באלגנטיות דף
מקומט, שעליו כתוב בגדול: 'משימה בפיסיקה'.

שלוש שעות לאחר מכן, את הרוחות האופטימיות ששררו בחדר קודם לכן
החליף ייאוש גדול, מתובל בתסכול ובדיכאון. ניירות מקומטים,
עפרונות שבורים, מחשבון, ושלושת לוחמי הקומנדו החשיבתי שלנו,
מכסים את השטיח הצבעוני שבחדר. "מה לעזאזל הם רוצים?!" בוכה
הראשון, שמכרסם קצה עט כחול. "אני לא יודע למה, אבל התשובה
שלנו יוצאת כל הזמן שגויה. זה לא הגיוני. כדורים לא מתנהגים
ככה, כמו שכתוב פה. אולי יש טעות בדף," משיב השני. "ואולי...
מצאתי!" צועק השלישי, "אנחנו צריכים להזניח!"
- "להניח שמה?" שואל הראשון בפיהוק.
- "לא להניח, להזניח. זה בעצם אותו דבר, רק שמניחים שאין.
נזניח, ואז נפתור. השאלה היא רק מה להזניח..."
- "אני הייתי רוצה שנזניח את העובדה שצריך להגיש את זה, אבל
לא, אף אחד לא מקשיב לי" אומר השני, ואז מסתובב בכיסא במחאה.
- "יאללה אתה גם כן... מה להזניח? את כוח המשיכה?" הראשון
מתערב.
- "כן... אבל זה נראה לי משהו חשוב מדי בשביל להזניח אותו,"
טוען השלישי.
- "אוף... כי אם נזניח אותו, אז אנחנו מקבלים בדיוק את התשובה
הנכונה..."
- "אם ככה... אז אולי אפשר... נו טוב, נניח שנזניח..."

מאושרים עד אין קץ, גיבורינו משלימים את המספרים הנחוצים,
ומסתכלים על דפי התשובות שלהם בגאווה. כעת הם יכולים לחזור
איש-איש לעיסוקו, האחד למיטה, השני לאוזניות, השלישי למקלדת.
אבל משום מה הם עדיין שרועים על הגב, על השטיח, חוקרים את
התקרה.
- "אה... נראה לכם שהקטע הזה של הזנחה עובד במקומות אחרים?"
שואל השני.
- "מה זאת אומרת מקומות אחרים? ספרות? תנ"ך?" צוחק השלישי.
- "לא, אני מתכוון בחיים עצמם," משיב בשנית השני.
- "אני לא יודע, סיינפלד אף פעם לא דיבר על זה," אומר הראשון,
שוב מפהק.
- "מוזר מאוד... לא, פשוט חשבתי," מהרהר השני בקול רם.
העולם עוצר את נשימתו, וצועד צעד אחורנית בהשתאות. האם האנושות
הגיעה סופסוף לתקופת הזהב המובטחת? הקץ לרעב, למלחמות, לאסונות
הטבע? השלושה נגררים לדיון סוער נוסף, כל כך סוער ומפרה שרק
אומר לכם מה נאמר בו, ולא מי אמר מה. בכל זאת ישנו העניין של
זכויות יוצרים על רעיונות, ואני רוצה להתגונן מפני תביעה.
- "פשוט חשבתי... כי אם אפשר היה להזניח גם בחיים עצמם, אז
היינו מגיעים לפתרונות הרבה יותר מהר, לא?"
- "אולי אתה צודק... אבל מה אפשר להזניח בחיים?"
- "מה זאת אומרת? הכל אפשר להזניח, הכל ניתן להזנחה בהינף
אצבע."
- "למשל?"
- "למשל, אם נזניח את העובדות. העובדות באופן כללי. אז כל דבר
שנאמר תמיד יהיה נכון."
- "אה... כמו שאם נזניח את העובדה שעכשיו השמש זורחת, זאת
אומרת שעכשיו לילה?"
- "בדיוק! אתה רואה כמה זה קל?"
- "אני חושב שעלינו על פה על משהו רציני... להרבה אנשים יש
בעיות, אם הם רק ילמדו להזניח, אז החיים שלהם יהיו הרבה יותר
טובים. נקים קבוצת תמיכה."
- "אולי באמת עלינו על משהו, אולי אנחנו בעלי הבשורה החדשים -
בשורת ההזנחה."
- "פשוט תזניח... זה מצלצל טוב, לא?"
- "מצלצל מצוין. למי נגלה?"
- "טוב, לפני שמגלים לכל העולם, צריכים קבוצה קטנה, מסוגרת,
של שליחים. אנשים כמונו שיידעו את הבשורה בעל פה ותמיד יהיו
מוכנים לומר ולהפיץ אותה."
- "הממממ... אז נדבר עם ההוא וההוא, וגם ההוא, ונספר לחברות
שלנו ושלהם, כי צריכים תמיכה נשית."
- "ואז נפיץ את הבשורה בעולם."
- "רגע, ומה עם ההוא הנוסף?"
- "הוא יצטרך לשמוע על זה כמו כולם... הוא לא יכול להיות
שליח."
- "למה?"
- "אה... זה סיפור ארוך... ההוא וההוא הנוסף... מסובך נורא."

- "ואי אפשר להזניח את זה?"
- "לא. כנראה שיש דברים שפשוט אי אפשר להזניח."

לאלו מכם שציפיתם לבשורת הגאולה שתבוא מעל דפים אלה, צר לי
לאכזב אתכם. שכן חברינו, שבהחלט יכלו לעמוד בקלות בכל מבחן ידע
שהוא, שעתידם הלימודי מובטח לנצח, שכחו שכשמזניחים משהו, צריך
לסובב את התמונה הכללית. כך כשמדובר בפיסיקה, כך גם כשמדובר
בחיים. הדבר היחיד שאפשר להזניח בקלות, הוא אנשים.