אמרו לי פעם שהדרך הכי טובה להירגע, או יותר נכון להשתחרר
ממשהו היא פשוט להוציא הכל החוצה. שתיים בלילה ואני שוכב במיטה
ומסתכל על התקרה. אני פשוט לא מצליח להירדם בזמן האחרון. הרבה
מחשבות עולות לי לראש דווקא כשאני עומד להירדם ולא נותנות לי
לנוח. אולי זה בגלל שתמיד הייתי מישהו ששומר את רוב המחשבות
שלו לעצמו. יש דברים שאפילו לא סיפרתי לגידי והוא החבר הכי טוב
שלי מילדות. אולי יום אחד כדאי שאני אספר את הכל למישהו, רק
בשביל חמש דקות של מנוחה.
והנה התחלנו עם הכיף, החתול של השכנים עוד פעם מיילל בקולי
קולות. שירדימו כבר את החיה האומללה הזאת.
בין היללות שלו, הסירנה של המשטרה והילד בקומה למטה שלא מספיק
לבכות, אני מסתובב במיטה מצד לצד, מכסה את הראש בכרית. התמונות
שוב עולות לי לראש - אני ועדי אצלה בחדר, הצחוק שלה, המגע שלה.
אהבתי את איך שהיא הסתכלה עלי לפעמים, כאילו שהיא מנסה לקרוא
את המחשבות שלי. אני מתגעגע אליה כל כך, במיוחד בלילות.

עדי זאת חברה שלי לשעבר. פגשתי אותה בדיסקוטק בת"א ומאז לא
נפרדנו לשניה. היינו ביחד שנתיים עד שהיא החליטה שזה לא מתאים
לה.
היה לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות שפשוט אפשר היה לטבוע
בהן והחיוך שלה, או החיוך שלה. כל פעם שראיתי אותה, או שסתם
כעסתי על משהו הייתי צריך רק לתת מבט אחד קטן בחיוך שלה והעולם
היה כל-כך יותר טוב. היה לה חיוך משגע, כזה עם גומות חן קטנות
בצד. היא גרמה לי לשכוח את הצרות שלי. אני זוכר פעם שהיה לי
ריב ענק עם ההורים שלי, ופשוט ברחתי מהם אליה כי ידעתי שרק היא
יכולה להבין אותי, לדעת מה אני מרגיש. אם רק הייתי יודע שהיא
תהיה בסוף אחת הצרות הכי גדולות ביותר שפגשתי. אני הייתי מאוהב
בה לחלוטין, והיא... פשוט לא היה לה אכפת. אולי לא, אולי היה
לה אכפת... אני, אני כבר לא יודע מה לחשוב. יכול להיות שקל לי
יותר עכשיו להבין את כל מה שלא הבנתי אז, את כל מה שלא רציתי
להבין. זה עדיין לא עושה את זה קל יותר.

הכל בינינו היה נהדר בהתחלה. כל מי שהכיר אותנו אמר שאנחנו זוג
מושלם. הסתדרנו כל כך טוב ביחד. האמנתי שמה שהיה בינינו היה
הדבר הכי נכון ואמיתי שיש ואני בטוח שגם היא הרגישה ככה, לפחות
בהתחלה, אבל איכשהו הכל השתנה אחר-כך. אני לא ממש יודע מתי הכל
השתנה. אני כרגע לא בטוח שגם הייתי רוצה לדעת. יש דברים בחיים
שלפעמים שעדיף לא לדעת אותם. מה שקרה בינינו זה בטח משהו שכל
אחד חווה פעם במערכת יחסים - בגידה.

אוקי, לא התכוונתי שזה ישמע ככה. לא הייתה בגידה פיזית ביחסים
שלנו. היא לא בגדה בי ספציפית עם מישהו אחר, אלא יותר באהבה
ובאמון שנתתי בה. אני פשוט בן אדם פראייר, בוטח יותר מידי
באנשים. רוב החברים שלי לא הבינו מה העניין הגדול, "יש עוד
דגים בים", "זה קורה  לכולם רון, זה יעבור", "תאמין לי, בחורות
באות ובחורות הולכות - אתה פשוט צריך לזיין ולהמשיך הלאה". אני
יודע, אני חייב למצוא חברים חדשים.
אבל יש להם היגיון, מעוות עד כמה שיהיה, אבל עדיין היגיון. אני
לא חושב שחיפשתי משהו ממש רציני איתה, יכול להיות שפשוט נהניתי
מהעובדה שהיה משהו שהוא רק שלי, שלנו. רציתי להאמין שמה שהיה
בינינו לא ייגמר, לפחות לא בצורה כזאת.

יום אחד היא באה אלי, מאושרת ומחייכת כמו תמיד. דיברנו וצחקנו
כמו שאנחנו תמיד עושים ואז היא אמרה את זה ובכזאת קלות - "רון,
אני לא חושבת שזה עובד יותר. אנחנו צריכים להיפרד".
חשבתי ששמעתי לא נכון והדבר היחיד שהצלחתי להגיד באותו רגע היה
"מה?".
"אני אוהבת אותך", היא המשיכה, מסתכלת עליי בעיניה הכחולות
הגדולות, "אבל זה כבר לא אותו דבר רון. אני אוהבת אותך כמו אח
ולא..."
איך ששמעתי את זה, קטעתי אותה עם תנועת יד פתאומית כזאת.
"כמו אח?! איך את יכולה להגיד לי דבר כזה. בוקר אחד את מתעוררת
ומחליטה שאחרי שאנחנו שנתיים ביחד אני אח שלך?"
כל כך רציתי להגיד לה את זה באותו רגע, אבל לא יכולתי. זה היה
כאילו מישהו השתלט לי על מיתרי הקול ולא נתן למילים לצאת. פשוט
ישבתי שם והבטתי בה במבט מטומטם כזה מבלי להגיד כלום. הבטתי
בה,  בכתם ישן של מקרוני על השטיח ואז שוב בה. כנראה שחיכיתי
שהיא תגיד לי שהיא עובדת עליי וששום דבר לא השתנה בינינו וששום
דבר גם לא ישתנה.
"אני מבינה שזה קשה לך רון, אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה
להמשיך לצאת איתך אם אני לא מאוהבת בך".
הרגשתי איך כל הדם זורם לי מהראש מטה, היד שלי רעדה ללא שליטה.
לא הבנתי איך מפסיקים לאהוב מישהו בצורה כל-כך מהירה. זה לא
כאילו יש כפתור שמפעיל ומכבה את החרא הזה.
"אני מצטערת רון, אני לא רוצה שתכעס עלי. היה בינינו משהו טוב,
אבל זה כבר לא מה שזה היה פעם. אני מצטערת".
עד שהצלחתי להשיג לעצמי את השליטה על מיתרי הקול היא קמה
והלכה. תוך 10 דקות היא הרסה את כל מה ש... היא פשוט...

פרידות זה לא משהו שקל איתם לאף-אחד, לא לבחורים ולא לנשים, לא
לזה שיוזם ובמיוחד לא לזה שנזרק.
אני מניח שחלק קטן בי עדיין רוצה אותה בחזרה ותמיד ירצה אותה
בחזרה, רוצה להרגיש את שפתיה ולהעביר את ידי על גבה, למרות
שהשכל ומה שנשאר מהלב שלי אומרים שכדאי לי לשתוק ולשכוח מזה.
לא היה לי קל להתגבר עליה. אני מניח שעדיין לא התגברתי עליה
למרות שזה קרה לפני קרוב לשנה. הבדידות בסופו של דבר גוברת על
הכל. ההרגשה הזאת של לבד חזקה יותר מכל משקולת. בכל מקרה אני
לא יודע מה הייתי עושה אם גידי לא היה שם בשבילי, אבל גידי
תמיד היה שם בשבילי.

גידי הוא החבר הכי טוב שלי. אני מכיר אותו מכיתה ג' כשהמשפחה
שלו עברה לגור בבניין שלנו מבאר שבע. היינו ביחד באותה כיתה
ביסודי, תמיד ישבנו ביחד. המורים פשוט לא יכלו להפריד בינינו,
לא ביסודי ולא בתיכון. אף אחד לא יכל להפריד בינינו. איך
שהיינו חוזרים מהלימודים כשהיינו קטנים, היינו משחקים אצלו
בחדר או בחצר של הבניין. היינו ממציאים לנו משחקים דמיוניים עם
גמדים ודרקונים, היינו אבירים שנלחמים בכוחות הרשע ומצילים את
העולם עם מקלות עץ שהיו החרבות הכי חזקות וטובות אי-פעם. היינו
ילדים, אין מה להגיד.

אחרי כמה שנים עברנו למשחקי מחשב, דיברנו על בחורות, שטויות של
בנים. למדנו גלישה ביחד ויצאנו לפגישות כפולות ביחד. תמיד היה
נראה לי שגידי לא ממש נהנה בפגישות האלה, אבל לא ממש התייחסתי
לזה. כשהייתי שואל אותו אם הכל בסדר, הוא היה אומר "כן, כן הכל
בסדר, אין לך מה לדאוג, סתם חשבתי על משהו. יאללה בוא נחזור
לבנות". יותר מזה הוא לא היה מספר לי, ואני מצידי לא טרחתי
לשאול.
בצבא כבר לא היינו ביחד. היינו נפגשים בסופי שבוע וברגילות
שלנו. היינו יוצאים ביחד למועדונים, גולשים ומדברים. אחרי
שפגשתי את עדי, היה נראה לי שגידי קצת מתרחק ממני, אבל פשוט
ייחסתי את זה לעובדה שלו אין חברה. חשבתי שהוא פשוט מקנא בי,
בי ובעדי ומרגיש קצת בחוץ כשאנחנו יוצאים כולנו ביחד והתעלמתי
מזה. חשבתי על לשדך לו את אחת החברות של עדי, אבל הוא לא ממש
התעניין בזה. הוא אמר שהוא יכסח אותי אם אני רק אנסה לעשות
משהו כזה.
אז ניסיתי. הוא לא כיסח אותי, ידעתי שהוא לא יפגע בי. גידי הוא
מהבחורים שלא יכולים לפגוע בכלום. תמיד היה לו כזה מבט תמים
בעיניים, כאילו אנחנו עדיין בכיתה ג' משחקים משחקי מלחמה
דמיוניים בחצר של הבניין.

היום שעדי נפרדה ממני היה אחד הימים הקשים בחיי. איך שהיא יצאה
מהדירה פשוט נעלתי את הדלת וסגרתי את כל החלונות. רציתי חושך
מוחלט. לא רציתי לראות כלום. לא כיסא, לא שולחן ובמיוחד שלא את
עצמי. לא יכולתי להסתכל על עצמי. חשבתי שאני עשיתי משהו רע,
שגרמתי לה לאבד את האהבה שהייתה בינינו. לקח לי הרבה זמן להבין
שהיא לא הייתה שווה את מה שהיה לנו. לא יכולתי לעבור את זה אם
גידי לא היה עוזר לי. הוא תמך בי מהרגע שסיפרתי לו שהיא זרקה
אותי.

הוא סיפר לי שגם הוא יצא ממערכת יחסים לפני זמן לא רב ושביחד
נעבור את זה. די הופתעתי מזה. גידי לא סיפר לי בכלל שהוא יצא
עם מישהי. רציתי לברר עוד פרטים ממנו, אבל הוא אמר לי שזה קשה
לו לדבר על זה כרגע, "אולי בעתיד רון, לא עכשיו".
אני כרגיל לא ייחסתי לזה חשיבות. גם אני לא רציתי שישאלו אותי
פרטים טיפשיים על היחסים שלי ושל עדי ועל איך שנפרדנו, לא
כל-כך מהר. אז לא דיברנו על זה. דיברנו על ספורט, הלכנו לראות
סרטים, גלשנו... כל מה שהיינו עושים בתור ילדים. זה היה כל כך
כיף וזה עזר לי לשכוח, גם אם רק קצת, את עדי.

לפני חודש בערך, ישבנו אני וגידי על חוף הים, אחרי שגלשנו
מהבוקר. ראינו איך תלמידים חדשים של בית הספר לגלישה שנמצא
במקום גולשים, חלקם היו כמו מקצוענים למרות שהיו להם פחות משש
שעות גלישה. אני לא גלשתי כל-כך טוב אפילו כשהיו לי עשרים שעות
גלישה.
"רון"
"הא גידי". הוא תמיד יודע מתי אני חושב ומצליח לקטוע לי את קו
המחשבה. מוצלח הילד.
"תגיד, אם עדי הייתה רוצה לחזור אליך עכשיו, מה היית עושה?"
הבטתי בו במבט מוזר כזה. היה לנו הסכם שלא נעלה את השם הזה
יותר. "למה אתה שואל את זה עכשיו, שמעת משהו שאני לא יודע",
אמרתי לו בגיחוך.
"סתם חשבתי", הוא אמר. לא הבנתי מאיפה הוא הביא פתאום את השאלה
הזאת. האמת היא שחשבתי הרבה על זה. יכולתי לראות אותה בדמיוני
מתחננת שאקח אותה בחזרה. לפעמים הסכמתי, לפעמים דחיתי אותה
בבוז, צחקתי עליה. אבל הסכמתי יותר פעמים מאשר סירבתי.
"מה קרה גידי, חברה שלך לשעבר רוצה לחזור אליך או משהו כזה?"
"משהו כזה", הוא השיב וזרק צדף שהוא מצא לכיוון הים.
"נו ספר גידי, מה קרה". במחשבה לאחור אולי היה עדיף אם לא
הייתי מדרבן אותו.
"זה מסובך רון".
"באמת גידי, אני החבר הכי טוב שלך. מה כל-כך מסובך שאתה לא
יכול לספר לי. אנחנו מספרים הכל אחד לשני".

הסתכלתי עליו וראיתי שהוא כבר לא מסתכל על הים, שהוא כבר התחיל
לצייר לו עיגולים עם האצבע בחול. "גידי, הכל בסדר?"
"רון, זוכר שרק נפרדת מעדי ואמרתי לך שגם לי זה קרה?"
"כן". המילה הזאת יצאה בצורה חשדנית מפי. לא היה לי מושג לאן
הוא חותר עכשיו עם השטויות שלו.
"רון, לא הייתה אף בחורה. לא הייתה אף בחורה משהיינו בערך בני
16."
"אז סתם אמרת את זה כדי שאני ארגיש יותר טוב", ניסיתי להבין מה
הוא מנסה להגיד לי, "זה מה שקרה?"
"לא ממש". הוא הביט בי לשניה ואז חזר לצייר את העיגולים שלו.
"נו ספר גידי, מה קרה?". לא הייתי מוכן לוותר לו עכשיו.
"אתה החבר הכי טוב שלי רון ועד כמה שזה קשה לי, אני לא רוצה
להתחבא יותר ממך".
"אני לא מבין".
"זה היה בחור, רון. אני הומו".

תמיד היו בגידי דברים שנראו לי מוזרים, כמו שכל הזמן שהיינו
הולכים לגלוש ביחד, הוא לא היה מסתכל על הבחורות בים, למרות
שאלו ניסו להשיג את תשומת ליבו. אני בניגוד אליו לא הפסקתי
להסתכל עליהן ופשוט המשכתי ליפול מהגלשן. גידי לא נפל. לאט לאט
הרבה דברים שלא שמתי לב אליהם התחילו להתחבר לתמונה אחת. החבר
הכי טוב שלי הומו. ניסיתי לעכל את המילים האלה. לא ידעתי מה
להגיד לגידי, אף פעם לא חשבתי שיש משהו רע בלהיות הומו או משהו
כזה, אבל זה גידי. הוא פשוט... הוא פשוט לא...
"למה החלטת לספר לי את זה עכשיו?" לא ידעתי מה עוד לשאול
אותו.
"אני לא יודע, רציתי לספר לך את זה כבר הרבה זמן אבל לא ככה".
הוא הסתכל עלי ומיד הוריד שוב את מבטו. יכולתי להבחין בדמעה
שנוזלת על הלחי שלו. רציתי  להגיד לו משהו, אבל לא ידעתי מה
להגיד. זה  לא משהו שקורה לי כל יום. וזה גידי בנוסף להכל. אז
פשוט ישבנו שם בשקט, בערך 20 שניות.

"אתה יודע רון, מהתיכון היה לי חלום כזה מוזר שאני ממשיך לחלום
אותו עד עכשיו. אני ואתה ככה יושבים על החוף, מדברים, צוחקים.
ככה, רק שנינו".
הבטתי בים ואז בו. ידעתי שהוא לא סיים לדבר אז שתקתי.
"אני ואתה  ככה יושבים על החוף, מדברים, צוחקים. ואז אני מסתכל
עליך, ואתה עלי ואנחנו..."
יכולתי להרגיש איך בשלב הזה הדמעות כבר עומדות לפרוץ אצלו. הוא
לא היה צריך לסיים את המשפט. אז סתם ישבנו שם עד הערב. לא
הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו כלום.

מאז לא ראיתי אותו, אפילו לא דיברתי איתו. ניסיתי להתקשר אליו,
אבל הוא התחמק ממני. הצלחתי לדבר עם אימא שלו, היא סיפרה לי
שהוא נסע לגור אצל דוד שלו בארה"ב לחצי שנה. אני לא מאשים
אותו, אני מבין למה הוא הרגיש שהוא צריך לברוח ממה שקרה
בינינו. איך שהתנהגתי אליו באותו יום. חשבתי הרבה על מה שקרה
שם מאז. אולי הייתי צריך לעשות משהו, להגיד לגידי משהו שם על
חוף הים, שלא יחשוב שאני שונא אותו, או לא רוצה אותו כידיד שלי
יותר. למה לא אמרתי משהו? כמו שזה בסדר, שגם אם לא.. שעדיין
הוא החבר הכי טוב שהיה לי אי-פעם וששום דבר לא ישנה את זה. הוא
תמיד תמך בי והיה שם שהייתי צריך אותו, כמו בזמן שעדי עזבה
אותי. ואיך אני מחזיר לו, אני פשוט מתעלם ממנו שהוא צריך אותי
הכי הרבה. גם כן חבר אני.

לפעמים כשאני מסתכל החוצה מהחלון, אני מצפה לראות אותו למטה עם
הגלשן, מחכה לי שנלך לגלוש ביחד. אם רק הייתי יכול לחזור לאותו
יום, אותו רגע מקולל, אם רק. הייתי אומר לו את כל מה שהייתי
צריך להגיד, כל דבר שחשבתי עליו - שגם אם לא... שזה בסדר
ושאולי, רק אולי גם אני...