התעוררתי בתחושה קלה של סחרחורת, הכול מסביבי נראה מטושטש לכמה
דקות.
כשקמתי הרגשתי כאבים עזים בבטן ושמתי את ידי על הבטן מתוך
רפלקס, הרגשתי רטיבות מסוימת, לאחר כמה שניות של טשטוש נדהמתי
לגלות שידי מגואלת בדם וחתך עמוק נפער בתוך בטני. לפתע כאבים
אלה החלו להתחלש עד שעברו להם, הסתכלי על עצמי בתדהמה בזמן
שהפצע קטן עד שנסגר סופית כאילו לא היה. ריח הדם שנטף באוויר
נעלם והשקט של דמדומי הבוקר ריחף מעליי.
כעת ראשי היה צלול מתמיד, נחוש במטרה לסיים את הסיוט הזה
ולהגיע הביתה. בזמן ההליכה הביתה שמתי לב שיום זה נראה מאוד
קודר יחסית לתקופה, הרי זהו עכשיו אמצע הקיץ, וכאן השמיים
אפורים כאילו עוד רגע קט גשם ירד על כל העיר.
כשהגעתי הביתה ראיתי מכוניות רבות חונות על יד ביתי, במחשבה
ראשונה חשבתי שאולי ישנו אירוע כלשהו במשפחה ששכחתי, לאור
העובדה שכל אירוע בשנה האחרונה פרח מזיכרוני הסכמתי עם עצמי
שזאת הסיבה.
כשהתקרבתי לבית ראיתי את אשתי,אלה, יוצאת ממנו, רגש הכאב אפף
אותה כבועה שאף אחד לא יכול להיכנס אליה, היא לבשה שחור
והחזיקה ממחטה ספוגה מדמעות. התקרבתי אליה בניסיון לשאול אותה
מה קרה ולחבק אותה, אך היא נראית כמתעלמת מקיומי. אלה לא הייתה
דברנית גדולה, היא אהבה את השקט שלה, את רוב הרגשות שלה אף
הסתירה ממני, אהבה את יומנה שלה יותר ממני, אך ידעתי שכל אישה
זקוקה למרחב שלה מהמסגרת החונקת של הנישואים. התקרבתי אליה
במחשבה לחבק אותה, הושטתי את זרועותיי ועצמתי את עיניי ברצון
לקבל אותה אל חיקי אך לא הרגשתי דבר. פקחתי את עיניי ונדהמתי
למראה אלה עוברת דרכי כלא הייתי, וממשיכה בדרכה.
"ברוך הבא, ילד".
מולי הופיע אדם זקן עם מעיל גשם שחור וכובע ציידים מרופט. הוא
הסתכל עליי וצחק קלות, נראה כמזלזל בי תחילה.
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר ברוך הבא? מה לעזאזל קרה פה
עכשיו?".
"ברוך הבא לעולם האמצע, שמי הוא ג'ון, אתה הוא אמיר אני
מנחש".
"עולם האמצע?, על מה אתה מדבר?".
"בוא איתי נערי, אני אסביר לך הכול בהקדם".
נראה כי לא הייתה לי אפשרות אחרת אלא ללכת בעקבותיו של הזקן.
במבט אחורה ראיתי את אלה נכנסת לרכב בדרכה לנסוע לאנשהו, הגבר
היחיד שרציתי באותו הרגע הוא להיות איתה, רק המחשבה שלה מתרחקת
ממני צבטה לי בלב.
הזקן הוביל אותי ליער, הופתעתי לגלות שבעשר שנות מגוריי במקום
הזה לא ראיתיו אף פעם. הוא התיישב על סלע והורה לי להתיישב
לידו.
"כמו שאמרתי ילד, ברוך הבא לעולם האמצע, אני מניח שיש לך שאלות
רבות, על כל אחת מהם תבוא תשובה בתנאי שלא תגיד דבר".
"בין אם ניחשת ובין אם לא, אתה מת, החלמת הפצע שהיה בבטנך הוא
סימן לקבלתך הסופית לעולמנו. מובן שאתה יודע שאדם שמת מגיע
לעולם הבא, אך כדי להגיע למקום ההוא יש דרך ארוכה לעבור, הקרע
בבטנך הוא כתוצאה של דקירה, משתמע ממנה שזהו רצח. גיליון החיים
שלך נראה דיי נקי ילד, אך אתה עדיין לא השלמת עם מותך, מכאן
שמותך עדיין לא פוענח. בגלל רצונו הטוב של אלוהיך במקום לשלוח
אותך לגיהינום אתה נשאר כאן עד שהרוצח מת, כמן מידה תחת מידה,
שמשום מה אלוהיך מאוד אוהב את השיטה הזאת."
ישבתי נדהם אל מול קור רוחו של הזקן, נראה כי הוא סיפר את
הסיפור הזה לכל אדם שהגיע לאותו מצב שאני הגעתי אליו, עד
שהספקתי לעכל את המצב הוא המשיך בדבריו.
"בעצם היותך מת יחסית לעולם החיים, אתה הוא שקוף בעולם ההוא,
אין אתה יכול לתקשר עם אף אחד ואין אתה יכול לחוש אף אחד.
המפתח היחיד שלך הוא היכולת לגעת ברוצחך. יש שני אפשרויות בידך
ילד, לחכות עד שרוצחך ימות ואז אתה תהיה משוחרר לעבור לעולם
הבא, או לנסות לגלות מיהו הרוצח שלך ולתת לאלוהיך לתת את דינו
בו."
הוא הוציא חפיסת סיגריות מהכיס, הדליק סיגריה והחל לעשן. נתן
לי את הרגעים שלי לעכל את כל המצב. אחרי שסיים את הסיגריה
המשיך בדבריו.
"עכשיו הגיע הזמן להשלים את תפקידי". הוא נגע בי קלות וכמה
רגעים אחרי עמדתי בבית הקברות העירוני.
המקום היה שומם, ריח של מוות כיסה את המקום כערפל כבד שלא נותן
לך לראות דבר, למרות שניסיתי לעמוד במקום משהו משך אותי ללכת
קדימה דקות מספר עד שנעצרתי. האוויר התבהר וכמה מטרים מלפני
ראיתי את אשתי אלה עומדת ליד מצבה, מניחה את ראשה עליה וקוראת
תפילה אחרונה. הדבר היחיד שרציתי באותו רגע הוא להרגיש שוב את
ידה, את חום גופה, היא תמיד הייתה החמה מבינינו, היא אפילו
הייתה זאת שחיממה אותי בחורף, אבל עכשיו עורה נראה כי איבד רוח
חיים, איבד את הרצון לחיות. לאחר שהלכה הסתכלתי על המצבה ראיתי
את אותיות שמי טבועות בשחור, הכול פרט לתאריך הפטירה שנראה
מכוסה באפור כדבר חסר הדורש השלמה.
למרבה האירוניה, התקופה הזאת הייתה הכי קשה וכואבת, הוריי היו
תמיד מספרים לי שהמוות נותן רק שלווה לאדם ומפגיש אותו עם כל
יקיריו, והנה אני עומד כאן במרחק נגיעה מקרוביי, ללא אפשרות
לחוש בהם, שרוי בכאבי תופת פנימיים.
הייתי יושב כל היום ומסתכל עליה, מקווה שתוכל לשכוח אותי
ולהמשיך בחייה, היא תמיד הייתה החזקה מבין שנינו, היא תמיד
החזיקה והצליחה בשביל שנינו.
בחודש הראשון פנייה לא שינו מראה, העצב נראה בבירור על פנייה,
הרצון להתגבר לא התעורר בה, היא ישבה כל היום והסתכלה באלבומי
התמונות של שנינו, ללא דמעה אחת.
מצד אחד המחשבה שהיא לא שוכחת אותי הקלה על הכאב שלי, מצד שני
רציתי כל כך שהיא תמשיך עם חייה.
החודשים הבאים נראתה ההקלה על פנייה, הרי לא תוכל להיות אלמנה
לנצח. בימים שאחרי האדם שראתה הכי הרבה היה אח שלי, הוא היה שם
תמיד לנחם אותה ולעזור לה, זה היה טבעי שהוא יהיה זה שיחליף
אותי, היא הרגישה בנוח איתו, אולי כי ראתה הרבה ממני בו, אולי
כי חשה הקלה שהתגברה עליי ומוכנה היא להמשיך עם חייה.
במלוא שנה וחצי אחרי, שניהם התכוננו להתחתן. אלה נראתה שמחה
מתמיד, עלה חיוך על שפתיי ברגע שראיתי אותה בשמלה הלבנה, בראשי
עלו הזיכרונות מהחתונה שלנו. בחופה הם נראה כזוג משמיים, אך
כשהסתכלתי בעיניה של אלה ראיתי שחיוכה משתדל להחזיק מעמד תחת
העומס, היא לא נראתה קורנת ושמחה מתמיד, עיניה נראו עצובות
ועייפות. ברגע שנשברה הכוס הרגשתי צביטה קלה באצבע, הדבר היחיד
שנשאר לי ממנה, טבעת הנישואים, נעלמה לה כלא הייתה, הייתי חייב
להשלים עם המצב במחשבה שהיא ממשיכה עם חייה ואני לא הולך לי
לשום מקום.
בערב אחד ראיתי אותה כותבת ביומנה שלה, למרות המצב לא הרגשתי
בנוח לראות את מה שהייתה כותבת ביומנה, אך הייתי חייב.
"יומני היקר, אתה היחיד שהיית איתי זמן כה רב, אני לא יכולה
לסבול את זה יותר...", היא הניחה את היומן והעט, שמה ידיה על
פניה והחלה לבכות, היא נראתה כילדה תמימה הזקוקה לאימא שתחבק
אותה ותגיד לה שהכול בסדר. לפני שהלכה לה לישון שמעתי אותה
אומרת משפט אחד, "לא היו ימים טובים כימים בין אירוסין
ונישואין, ואינך רופא אלא איש פשוט".
הם כבר בעל ואישה חצי שנה והאשליה התנפצה, שניהם לא נועדו
להיות ביחד, הוא חשק בה רק כי הייתה שלי, והיא רצתה מישהו
שינחם אותה, אף אחד מהם לא מילא את בקשתו של האחר, הנישואים
שלהם נראו כמתפרקים מרגע לרגע.
היא קמה מהמיטה וראתה אותו נכנס הביתה, היא שאלה אותו איך זה
שהוא מגיע בשעה כזאת מאוחרת הביתה, ובמהרה התפתח ביניהם ריב
שגרר אליו צעקות קולניות שהעירו את כל השאר השכונה. במחשבה
לסיים את הריב הוא שלח את ידו ונתן לה אגרוף בעין ימין. אחרי
רגע של שקט היא ברחה לשירותים בדמעות.
עיניי שרפו מרוב כאב וגופי רתח, הדבר היחיד שרציתי באותו הרגע
הוא להתנפל עליו וללמד אותו את לקחו, אף אדם לא מרים יד על
אשתו, במיוחד אם זאת אשתי. זה היה קול שדיבר אלי מבפנים, דחף
אותי אל המטרה, כיד הדוחקת בי לעשות את מעשי. מסביבי הכול נראה
מטושטש, רק המטרה הייתה ברורה, הוא. רצתי במהירות והתנפלתי
עליו ללא כל מחשבה על מה שאני עושה. הצלחתי להפיל אותו על
הרצפה ולעלף אותו. עמדתי מעליו שניות ספורות בתדהמה ובניסיון
להבין איך זה אפשרי שיכל הוא לחוש בי, ואז נזכרתי בדבריו של
הזקן, " המפתח היחיד שלך הוא היכולת לגעת ברוצחך". לאחר רגעים
מספר הופיע הזקן לצידי ושם את ידו על כתפי.
"יפה פעלת בחורי, אני מוכרח להודות שזה לא היה קל, הגורל הוא
דבר מאוד לא מובן, אפילו אלוהיך רב איתו לפעמים. כאן מסתיים
ייעודך, היה שלום".
הזקן נעלם ויחד איתו נעלמה הגופה, הותירה אותי לבד בחדר. לאחר
רגעים מספר הרגשתי רטט שעובר בגופי, בגדיי הפכו ללבנים ועורי
איבד את כל צלקותיו. הרגשתי אור לבן מושך אותי למעלה.
לפני עמד אותו הזקן, לבוש בבגדים לבנים מעוטרים בזהב וכסף, הוא
חייך אלי וסימן לי להתקרב אליו. "ובכן נערי, אלוהיך היה טוב
עמך, בזכות שירותך האמיץ הוא נתן לך את תפקיד המאור של אשתך,
בזאת תקבל את היכולת להגן עליה ולהיות לצידה, ברוחך כמובן, כל
הזמן, אהה כן וגם זה", הוא הושיט אליי את ידו ופתח אותה, שם
הייתה טבעת הנישואים שלי. בתחילה היססתי אך לקחתי אותה מידו
ושמתי אותה על האצבע.  
הגעתי עוד פעם לאותו בית הקברות, אלה נעמדה אל מול מצבה, פניה
לא היו קודרות כאז, ידיה נראו חמות וחזקות, היא זרקה פרח על
המצבה ופנתה לכיוון השני, ממלמלת את המילים "ברוך שפטרנו".
ריחפתי אל עבר המצבה שלי והסתכלתי עליה, עכשיו המילים היו
טבועות בשחור, נראה כי הצבע היה עוד טרי. ראיתי את אלה מתקרבת
אל המצבה ומניחה זר פרחים על ידה, שולחת אל המצבה נשיקה באוויר
והולכת לה לדרכה, שניות ספורות לאחר שהלכה הרגשתי את נשיקתה על
שפתיי לאחר זמן רב כל כך, הרגשתי אותה מחבקת אותי וממלאת אותי
בחום, מכינה אותי למסע שמחכה לי.