מבקש אני לספר כאן על טאנג'יק ועל סאלים, שיצאו לאוויר עולמו
של הקדוש ברוך הוא, ב-1900- . חיו רוב שנותיהם תחת כנפיו של אל
אחר, ושבו אל צור מחצבתם בערוב ימיהם. ולכל אחד ניתן שמו.
ובתוך קורותיהם נצטלבו דרכיהם ואף באו בקשרי הנישואין.
וכשנתבקשו שניהם למרומים כעבור תשעים ושלוש שנה, נטמנו תחת שם
אחר. ימתיק להם היושב במרומים את עפרם.  
 בגיל 17 קיבל טאנג'יק את הכינוי: אבו-תופאח, וכל זה כיוון
שלא הלך לצבא, מחמת סלידתו ממלאכת ההריגה. כאשר היו הגייסים
באים אל הכפר לצוד את הצעירים לצבא הסולטאן, היה לובש שלמה
ארוכה, כדרך הנשים. את ראשו כיסה בצעיף והיה משים עצמו כנערה.
וכיוון שבעל קומה תמירה היה, היו הגייסים שורקים אחריו בלכתו
והיו מנבלים פיהם, כראוי לאנשי צבא. וטאנג'יק היה מסמיק ומתכנס
לעצמו, חולף על פניהם בצעדים קטנים וצנועים ונחבא בין דוכני
הפרי.  
 יום אחד, עת פשטו הגייסים על השוק, שוטט לו טאנג'יק, לבוש
בתחפושתו. גייס אחד, מאלה שגברותם בפיהם, נכרך אחריו. הלך
טאנג'יק בצעדים קטנים, למצוא לו מחסה כדרכו, בין דלפקי הפרי.
ואולם בחפזו פגעה כנף שלמתו באחד הסלים ונשמטו התפוחים. גחן
טאנג'יק ללקט את הפירות שנפזרו. ושם, באין רואה שלח הגייס ידו
ללטף את לחי טאנג'יק. ולתמהונו, חש זיפי זקן (שכן, אותו יום,
שבת היה, ואין מעלים בו תער).
זקפו שניהם קומתם. זה בפליאה וזה בחרדת אלוהים. נטל טאנג'יק
רגליו ודהר בינות לדוכנים  והאנשים, למלט את נפשו. דהר הגייס
בעקבותיו וקרא בקול: "איל זלאמה הארב מן אל-ג'ייש!", ("האיש
הזה נמלט מן הצבא!").
ומעשה זה היקנה לו את הכינוי טאנג'יק אבו-תופאח, אבי התפוחים.
ולא חדל טאנג'יק מריצתו, עבר את וואדי-ערה ובית-ליד ועד ביצות
הרמאדאן של וואדי-פאליק הגיע, ומצא מחסה בין קנה וסוף. שם
התגורר עד תום החורף אצל הבדואים יושבי הביצה, ומהם למד כיצד
להתגונן בפני הפרעושים, והיאך לשסף נחש שפיפון, המכונה אבו-דו
קוריין, ולעבור בין בתריו, למען לא יתלכדו חלילה. אף לנבא
עתידות על פי צבעי הזיקית, למד. ועיקר תלמודו מאותם בדואים:
הכנת שיקויים, לאהבה נכזבה, לרפואה, למכאובי הגוף והנפש,
ולחסרון הכיס. לכן דבק בו הכינוי: טאנג'יק אל-עיב, (רואה
הנסתרות).  
 עם בוא רוחות האביב אמר לשוב אל כפרו שבגליל, שכן אותן
רוחות, בדרכן צפונה, נטלו עמן את החיילים העותמאנים, והביאו
תחתם את חיילי צבא הוד מלכותו, כחולי העיין ונקיי הלבוש. והנה
באה אליו המטרוניתא הכבודה אום-חאלד, לחלות פניו לעקור את
הפרעושים והנאמוס (יתושים) שבביצות,  כדי שהכפר הנושא את שמה,
יסביר פניו לעוברים בדרך, למען ינוחו בצל השיקמה ושם תפענח
עבורם עתידות ותביא להם מזור, למען פאר את שם המקום והתקינה לו
מושב בצל השיקמה העתיקה. והיו באים אליו רועי הצאן והסוחרים
העוברים בדרך, והייתה פרנסתו מצויה בשפע ופיתו מרוחה בזיבדה
(חמאה).  
 יום אחד בא אליו סאלים-הרועה, שאמרו עליו כי כל כך טיפש הוא
עד כי הטיפשות עצמה מיאנה תחילה להשתכן בין אוזניו. וכיום
אומרים עליו כי תינוק גנוב היה, מאת התימנים של זיכרון-יעקב,
שחלה התינוק בחצבת, (וזו גרמה לו לעקרות). ונמסר התינוק
לסאמינה העקרה, אלמנת אנטואן טייאן המארוני. וכיוון שגדל אצל
המארונית, הותירוהו טיפש.  
ובכן, ביקש סאלים תרופה למחלת הטיפשות, ענה לו טאנג'יק כי חכמה
עולה בכסף.
אמר סאלים: "מא ענדיש פראטה", (אין לי כסף קטן).
אמר טאנג'יק: "אין דבר! גם כסף גדול אני מוכן לקבל!".
הושיט סאלים-הרועה מטבע, נטל בקבוק עם נוזל אדום ושאל: "שו
הדא?".
"זהו שיקוי החכמה, מהצמחים שמגדלים הנזירים בלאטרון", ענה
טאנג'יק.
חייך סאלים בעורמה ואמר לעצמו: "יכול אני ללכת ללטרון ולהשיג
את התרופה חינם!"
אמר לטאנג'יק: "השב לי את כספי. כבר החכמתי ואיני זקוק
לשיקוי!".
השיב לו טאנג'יק את כספו. שכר סאלים חמור במחצית כספו ורכב אל
לטרון. הגיע אל הכרמים של המנזר וחיפש צמח שפריו אדום להכין
ממנו את שיקוי החכמה. מצא ענבי מוסקט כהים. פרש את הכאפיה
ומילא אותה באשכולות ענבים.
באו הנזירים והכוהו נמרצות, ללא הגה, (כיוון שהם ממנזר
השתקנים). נטלו ממנו את החמור ואת כל בגדיו והותירו אותו עם
הקומבאז (החלוק). ומאז אותו מעשה, דבק בו השם: סאלים אל-
קומבאז.
שב סאלים חפוי ראש אל טאנג'יק והלה הציע לו, ללא תמורה, להתקין
לעצמו, על אופניו מכונה להשחזת סכינים, לפרנסתו. ומאז נקרא
שמו: סאלים המשחיז.  
ורק בשנת 1927, שונה שמו לסאלים-אל-אסאד.
והיאך התארעו הדברים?
 באחת ממחילות הים, בטנטורה, נתגלתה מפלצת. הדייגים חסמו את
דרכה ברשתם וההמון צבא על החוף ולא מלאו ליבו להתקרב למים.
הקצין האנגלי שהוזעק מחיפה, טען כי אינה מזיקה, שכן אין זו אלא
פרת-ים . אולם כל בר דעת ידע בבטחה שהאינגליזים אינם מכירים את
טבע הארץ ואין לסמוך על דבריהם. על כן נקראו מומחים וחכמים
לטכס עצה. וביניהם היה גם טאנג'יק.  
 וכאשר הכעיסו הדייגים את המפלצת במקלותיהם, החלה זו להשתולל,
שכן וולד היה לה. סאלים-המשחיז סיים אותה שעה את מלאכתו בכפר
איגזים והיה בדרכו אל ג'אבע. והנה בא לקראתו ההמון מן הכפר
בדרכו אל החוף. ומשראו את סאלים הפצירו בו לבוא אל החוף
ולהכשיר את סכיניהם למלחמה במפלצת.
 ובאותה שעה, שיח' איגזים עלה על סירת-חסאקה, וסכינו בידו,
אולם טלטולי המפלצת הפילוהו למים. למשמע קריאות הייאוש של
האנשים על החוף זינק סאלים ועשה מעשה בסכינו והציל את נפש
השיח'.
ומעורה של אותה חיה מבעיתה התקין טאנג'יק שתי חגורות. אחת
ניתנה לשיח'  ועל השנייה נכתב סאלים-קאלב אל-אסאד,
סאלים-לב-אריה.
הנה כי כן, שב הגורל והפגיש את שתי הנפשות.  
 בדרכם לשוב אל הכפר, עשו את הלילה בחירבת סמארה שבנחל
אלכסנדר. וליד המדורה גילה סאלים את ליבו לטאנג'יק, כי אין הוא
מוסלמי אלא יהודי מן התימנים.
אמר לו טאנג'יק: "אף אני איני מי שאני!".
"כלום לא צ'רקסי הנך?", השתומם סאלים.
"בן שבט הטאטים אנוכי. וגנוב אנוכי מעמם!".
"והטאטים, מי הם?"
"הטאטים אינם אלא שבט יהודים מהרי הקווקז!".
 ובאה המלחמה של 48' וחצתה את לב תושבי הכפר. הלך השיח'
חאמדאן, נכד לאום-חאלד, ושאל בעצת האנגלים אם להישאר בכפר או
לעקור לטול-כרם, עד יעבור זעם. והגיעו משאיות "בולדוג" של
הצבא, ונטלו עמן את הכפריים אל טול-כרם. וכאשר שב סאלים אל
הכפר, מצאו ריק מיושביו. הלך אל אדון חפץ שהתגורר ברמת-זאב,
הסמוכה, ושאל בעצתו. ענה לו אדון חפץ כי מוטב לו, למען בריאותו
לעקור אל חיפה או טבריה.
נטל סאלים את אופניו והגיע לטבריה. גם שם עסק במלאכת ההשחזה,
ונודע בשם: סאלים אל-שאמי, שכן נחשב עולה חדש מן הנמלטים
מסוריה.
 ומעת שנשא אישה, פילל לפרי בטן. וכיוון שלא נסתייעו הדברים,
הלכו סאלים ורוזה אישתו, אל בית-החולים. ושתי בשורות שמעו מפי
הרופא: סאלים אינו פורה, (מחמת אותה חצבת שחלה בה), וכן, שניתן
לאמץ תינוק מילדי המעברה.
וכך, בשנת 51' קיבלו סאלים ורוזה תינוקת שחומה ומקורזלת.
ומה באשר לטאנג'יק?
 טאנג'יק התגורר במחנה הפליטים קלנדיה, שם לימד את ידיו לצרוף
זהב וכסף. וכעבור תשע- עשרה שנה, אירעה מלחמה קשה, ולאחריה עבר
לירושלים. וכאן שב לכור מחצבתו, בצינעה, בסיועו של רב שלא
נזכיר את שמו, מחמת עינא-בישא. עתה, מששב והיה ליהודי כשר, ואף
הצמיח זקן ופיאות, נשא טאנגי'ק (שנקרא עתה בשם: תנחום צורף),
לאישה את רחל האלמנה. וחזקה בליבם התשוקה לבן. אולם כבר בן 67
היה. על כן הפליגו לארצות הים ועד ברזיל הרחוקה הגיעו. ושבו
משם עם עולל בזרועותיהם  וזכו השניים לגדל בן לתפארת, וייקרא
שמו בישראל: יצחק.
ובשלהי שנות השבעים, עת עלו היהודים הקווקזים לארץ, מצא
טאנג'יק אנשים בני עיר הולדתו ויקצר המצע, לכן לא נספר על
תאונת הדרכים, ליד פוריה, שבטבריה, בה הפגיש הגורל המתעתע את
יצחק צורף עם שושנה, בתו של סאלים. גם לא נספר על החתונה של
הנכדים.  
כיום, בבית העלמין, טמונים שני הידידים זה ליד זה. ועל מצבת
הקבר של טאנג'יק השם ר' תנחום ואילו על זו של סאלים נכתב ר'
שלמה.