וועד העובדים הבטיח לערוך נשף לכל העובדים כאות הוקרה על פרס
"המחלקה המצטיינת". היה ברור שנשף כזה יהיה צנוע, מה גם
שהעובדים מממנים אותו מכיסם.
תעודת הזכייה ניתנה בחודש יוני, במעמד חברי הוועד, אותם חברים
שכבר שכחו מזמן צורת כלי עבודה, מאחר שעיסוקם הוא בתנאי
העובדים ובמשא ומתן עם ספקים שונים למכירת מוצרים לעובדים
במחיר מוזל. כל הפעילויות האלה גוזלות זמן רב עד שהדבר לא
מאפשר להם לעבוד. הדיונים והישיבות הסוערות בעניין הנשף,
התמשכו עד נובמבר. זכריה עורקבי אמר שהוא לא מוכן לקנות חתול
בשק ואם לבעלי האולמות יש ענין בעריכת הנשף אצלם, הוא רוצה
לדעת במה בדיוק יאכילו את העובדים. וכך, מדי שבוע הוזמנו חברי
הוועד לאולם מן האולמות, לארוחה כיד המלך.
 בנובמבר נגמרו האולמות ואז, מחוסר ברירה, נאלצו חברי הוועד,
להכריע. ההכרעה נפלה על מועדון הלילה "אוראקול". למה דווקא?
ובכן, במקום זה מצוי בכניסה מתקן אלקטרוני המאפשר לחברים
להיכנס על ידי הכנסת כרטיס פלסטיק למתקן, ומסתבר שבעלות על
כרטיס כזה יש בה יותר מסתם כבוד. בעל המועדון העניק כרטיסים
כאלה לחברי הוועד וזכה בתמורה בהבטחה שאירועי המחלקה יתקיימו
במועדון מכאן ואילך.
 מלול, מוותיקי הוועד, נטל על עצמו את התכנית האומנותית ואילו
לוי, הצעיר, דאג לתפריט. סלאח, באופן טבעי, יעמוד בכניסה
ובזכות שריריו, יישמר הסדר בכניסה.
 ערב שלם הוקדש לניסוח ההודעה אודות הנשף, מודעה אותה יש
להפיץ הן במחסן והן במוסך כדי שהמידע יגיע לכל הפועלים.
יחזקאל, המתמחה בכתיבת פרוטוקולים של ישיבות הוועד, הוא שיכתוב
בכתב ידו את המודעות.
יחזקאל כתב דוגמא ראשונה אולם זו נפסלה מיד, כיוון שהאותיות
היו מסוגננות מדי. מיד הכין יחזקאל דוגמא נוספת, הפעם באותיות
המקובלות אצל שרטטים. לאחר וויכוח סוער, אושרה המודעה ונתלתה
במקומות בולטים.
ההרשמה אצל שרולי'ק התנהלה כסידרה ויום יום יצא דיווח טלפוני
אל כל חברי הוועד על מהלך ההרשמה. לאחר מספר ימים, הודיע
שרולי'ק שכל הפועלים נרשמו, מלבד איציק כהן שייעדר עקב
מילואים. רק גובאני הזקן סירב להירשם. גובאני הוזמן לחדר הוועד
ונדרש לנמק מדוע ייעדר מהנשף.
"תעזבו אותי! זה לא בשבילי", אמר גובאני, "אני אלמן וזקן.
דברים כאלה זה לא בשבילי.." מילמל בפה בו יש יותר רווחים
משיניים.
עורקבי פנה אליו בניב תימני: "הדיבורים האלה זה כולו "חרת
ומרת". אתה בטח יש לך משהו נגד הוועד, אם אתה לא בא".
גובאני הסיר את כובע הבארט השחור מראשו, סובב אותו בין
אצבעותיו במבוכה ואמר: "אני איו לי שום דבר נגד הוועד. אני לא
מתאים לי ללכת למועדון. אני לא יודע דיסקו ודברים כאלה...".
מלול אמר: "אני אחראי על האומנים והתזמורת, אז אני אסדר לך
ריקוד תימני. זה בסדר?".
"זה לא זה", מלמל גובאני, "אתם , כל אחד בא עם האישה. עם מה
אני אבוא?".
"אז מה אתה רוצה?" התרגז מלול, "שאני גם אסדר לך אישה?".
גובאני הסמיק.
"תעזבו אותי! אני לא בקשתי שום דבר. תתנו לי מנוחה", הוא קם
ללכת.
סאלח, שהיה גבוה כפליים מגובאני, תפס אותו כמו חבילה והושיבו
חזרה בכסא.
"אתה תשב כאן עד שיגמרו לדבר אתך!", אמר לגובאני בפסקנות.
"אם אתה לא נרשם לנשף, אנחנו נעלבים אישית!", הודיע מלול בפנים
חמורים.
"אתה יודע מה?" התערב עורקבי, "אני מתחייב להביא לך רקדנית
בטן! או.קיי?"
"תעזבו אותי!", התחנן גובאני.
"אני מביא רקדנית בטן", המשיך עורקבי, "ואני אודיע ברמקול שזה
לפי הזמנה שלך. בסדר?". גובאני, מתחת לאלף הקמטים בפניו, הסמיק
שוב.
"תפסיקו להציק לי!", מלמל.
"אז אתה בא. כן?"
"ואיך אני אגיע מהשכונה ואיך אני יכול לחזור הביתה בחושך?",
הקשה, "וחוץ מזה, דווקא אני חסר לכם?"
"אנחנו רוצים הופעה מלאה של כל העובדים!" ענה מלול, "אנחנו
נשלח את הטנדר להביא אותך לנשף והוא גם יחזיר אותך. זה בסדר?"
"טוב!" הסכים גובאני בלית ברירה.
 אחר הצהריים, כאשר התעורר גובאני משנתו, נטל את הסל והלך אל
המכולת של אספהאני.
"תן לי חצי לחם שחור, ביצה וחלב", ביקש. אספהאני ארז את
המצרכים בשקית ניילון והגניב פנימה את העיתון המשומש מאתמול.
"בקשה! אדון גובאני", אמר.
"תרשום את זה", אמר גובאני.
הוא הכניס את השקית בסלו והתעכב.
"עוד משהו?", שאל אספהאני.
"לא. תודה! שום דבר", ענה גובאני.
"תשפוך מה שלוחץ לך", אמר אספהאני ברוחב לב.
"תראה, אדון אספהאני. יש מסיבה של וועד-העובדים ולא רציתי
ללכת. אני לא יודע מה עושים שם. אז באו והכריחו אותי..", אמר
במסכנות כשהוא על סף בכי.
"מה הבעיה?", שאל אספהאני, "תלך, תשתה, תאכל, תשמח, ותתנהג כמו
כולם".
"מה לובשים לדבר כזה?", שאל גובאני, מבוייש.
"מז'תומרת מה? תלבש כמו לבית הכנסת בשבת. זה בעיה זה?"
"וחוץ מזה, כל אחד יבוא עם אשתו. עם מי אני יבוא? עם מי אני
אשב?"
"שטויות! אדון גובאני. הרי יהיו שם כל העובדים. אתה יודע מה?
תשב עם מרגלית, זות'י מהשכונה שמנקה אצלכם. אתה רואה? לכל בעיה
יש פתרון".
"טוב. אני יחשוב על זה", אמר גובאני מדוכדך. הוא פנה לצאת.
"אתה יודע?", נזכר, "ההם, מהוועד, שאמרתי להם שכולם באים עם
הנשים, אתה יודע מה הם אמרו לי? הם אמרו שבמיוחד בשבילי יביאו
רקדנית בטן. השתגעו לגמרי האנשים. מה אתה אומר?"
אספהאני פרץ בצחוק קולני.
"יביאו במיוחד בשבילך? יופי!", אמר וניגב את עיניו. אחר כך
הרצין  ואמר: "ראית פעם רקדנית בטן?"
"לא. רק בטלוויזיה של המועדון-קשישים, פעם, בתכנית ערבית".
"אתה אין לך טלוויזיה, אדון גובאני?", התפלא אספהאני, "אני
בכלל לא ידעתי!".
"לא. אין לי כסף ובכלל, אני חוזר מהעבודה מת לגמרי".
"אז תשמע עצה: אל תתן להם שימשכו אותך אל הבמה, כשתהיה שם
הרקדנית  בטן. כי צריך לשים כסף כל הזמן עליה".
"אני, אין לי כסף בשבילי. שהוועד ישים כסף".
"אדון גובאני! זה המנהג ואין מה לעשות. אתה צריך לשים לה כסף
על המצח וגם ב..." וכאן קרב אספהאני את פיו לאזנו של גובאני
ולחש לו.
גובאני נחרד: "אתה השתגעת?! אתה סוטה!!".
אספהאני הניח ידו על ליבו, אחר כך קרב שתי אצבעות למצחו ומשם
הוריד אותן אל שפתיו ונישקן.
"בחיי התורה!", אמר, "ככה זה. אני ראיתי את זה פעם באיזה
חתונה. שככה יהיה לי טוב!"
גובאני המשיך להסתכל אליו בתדהמה.
"בחייך!", אמר לאספהאני, "בן אדם מבוגר ומכובד כמוך מדבר דברים
כאלה?!" ובחוסר אמון המשיך:" על מה שאנשים חושבים היום?!".
זמן מה עמד גובאני וניסה לעכל את הדברים. לבסוף אמר: "השם
ירחם!", ויצא בדרכו לביתו. בכניסה לבית, התרומם על ראשי
אצבעותיו, הושיט ידו לנשק את המזוזה ונכנס אל המטבחון. הניח את
הסל על השולחן ויצא אל החצר. מתחת לעץ התות, בחשיכה המתעבה,
גישש בארגז העץ, סילק בתנופת יד את התרנגולת שישבה שם וזו
נמלטה בקולות קירקור רמים.
גובאני גישש בתוך הקש שבארגז ומשך ידו באכזבה: לא הייתה שם
ביצה.
"אוכלת חינם!", נזף בתרנגולת המתרוצצת בין הגרוטאות שבחצר.
מאוכזב, שב ונכנס הביתה.
התיישב בכבדות בכסא היחיד שבמטבח וכך ישב בחשיכה. מרחוק נראו
האורות הכחלחלים של מקלטי הטלוויזיה בבתים הסמוכים.
 מאוחר יותר, כשכבו הטלוויזיות, אחת, אחת, וחשיכה השתררה
בשכונה, קם גובאני והרתיח מים. מתוך קופסת פלסטיק, נטל שקית
תה, מאותן שקיות משומשות שהוא מקבל בסתר, ממרגלית, מחלקת התה.
הוסיף מהצנצנת, ליד הכיור שני עלי נענע אל התה. אחר כך יצא עם
כוס התה אל החצר, וישב, נשען אל הקיר, ברגליים משוכלות.
הוא ניסה לדמיין איך ייראה הנשף. הענין עם רקדנית הבטן, לא
הניח לו, ודבריו של אספהאני הטרידו אותו.
"הוא מדבר שטויות!", החליט גובאני. לאחר הרהור, אמר לעצמו:
"אספהאני הוא בעל-מכולת, הוא סוחר, איש-העולם. הוא מכיר דברים.
מי יודע?".
למחרת בבוקר, התעורר גובאני מאוחר ונאלץ לרוץ אל ההסעה.
האוטובוס כבר המתין לו וכאשר נכנס,  הוסבה אליו תשומת לב כל
העובדים. גובאני התעלם מההערות העוקצניות והלך למקומו הקבוע,
בספסל האחורי. שם התכרבל מפני מבטי שכניו.
 מוישה, שהיה בסך הכל נער-שוליה, העיז פנים נגדו: "זה נכון
שהזמנת רקדנית בטן, לנשף, על חשבונך?"
"תשתוק! יא תייש!", מלמל גובאני. פתאום נזכר ששכח הבוקר
להתפלל. ליבו נעשה כבד עליו. הוא התפלל בשקט, מתוך הזכרון, ללא
תפילין וטלית, קטעים מן התפילה, אותם ניתן לומר בישיבה. כשהגיע
ל"שמע-ישראל", הניח  ידו על עיניו.
"שקט!", הכריז מוישה, "האיש החשוב חושב!"
 גובאני הרים מבטו אל הנער: "חצוף!", אמר בקול.
במשך היום כולו, במהלך העבודה השגרתית עם המטאטא והיעה, היה
גובאני ער להסתודדויות והלחישות סביב.
"מאיפה יש לזקן הזה כסף לקחת רקדנית בטן?", שמע את המרכזנית
לוחשת  לאחת העובדות. במקום אחר, אמר אחד הנהגים בחצי קול:
"מים שקטים חודרים עמוק! אני אומר לכם שהאיש הזה יושב על
מיליונים  אנחנו לא יודעים. שמעתי שהוא בכלל מממן את כל הנשף.
תגידו בעצמכם, ממתי וועד-עובדים עושה נשף במועדון לילה? אה?
וועד עובדים עושה נשף בבית תרבות, או משהו כזה. אם עושים
במועדון, מישהו צריך לממן את זה. לא? אני אומר לכם שהגובאני
הזה עושה את זה מכיסו. אתם תראו בסוף שצדקתי!".
בשעה עשר, ישב גובאני עם מרגלית, המנקה, במטבחון. על צלחת
פלסטיק הניח את פיסות הלחם שתלש אט אט מהפרוסה שהוציא מתוך
ניילון. הוא טבל פיסה פיסה בתה והושיט, בהיסח הדעת אל פיו.
מרגלית שאלה: "מורי גובאני, תיקח נענע?"
גובאני, השקוע בהרהורים, לא ענה.
"מרגלית!", נשמעה קריאה מהמסדרון. גובאני נותר לבדו במטבחון.
קולות בעבוע נשמעו מהמיחם ואידים עלו ממנו. גובאני קם וניגש
לסובב את הכפתור אך נרתע, כיוון שלא ידע, אם ימינה או שמאלה.
הוא גרר את רגליו והתיישב חזרה בכסא, בכבדות. הוא השעין פניו
בין כפות ידיו באנחה.
"יש דברים שאי אפשר לעצור", הרהר, "כמו שכתוב: "אם החילות
לנפול, נפול תיפול"", הוא שב ונאנח.
 גובאני הרגיש אבוד. הוא נזכר שפעם, לפני הרבה שנים, כשעבד
בחקלאות, הביאו לשדה מכונה חדשה, מין קומביין, שאמור היה לאסוף
את הקש ולאגד אותו בחבילות. פועל לא זהיר התקרב אל המכונה
ונתפס בה. המכונה הניפה אותו לגובה והוא צרח. הפועלים האחרים
עמדו חסרי יישע והתבוננו באיש  המתפתל שם למעלה. גובאני הרגיש
כמו אותו פועל.
"אולי אני יגיד שאני חולה?", שאל את מרגלית שחזרה עם עגלת
התה.
"גובאני! אל תסתבך עם וועד העובדים. למה לך צרות!?".
"אבל מה הם צריכים דווקא אותי?", שאל מיואש.
"הם לא צריכים אותך", אמרה מרגלית, "הם רוצים להוכיח שכולם
משתתפים בפעילות שלהם, וזהו".
"מרגלית!", מלמל, "את מבינה? יש לי הרגשה לא טובה. אם סתם
הייתי בא, כמו כל אחד, אז אין דבר. אבל הם סיבכו אותי עם
הרקדנית-בטן. אז מה אני אעשה עכשיו?".
"אני לא יודעת מה להגיד לך, יא גובאני". ענתה. הוא נטל באנחה
את המטאטא והיעה וחזר למלאכתו.
 בצהריים התיישב ליד המשאית הגדולה ונשען על אחד מצמיגיה. הוא
הוציא משקית ניילון את המלאווח שהיה כבר בין יומיים, הוציא
צנצנת קטנה של זחוג ירוק, פרש על הרצפה עיתון והניח עליו את
הארוחה. בסיומה, הוציא מכיס מעילו קלמנטינה, מכיס שני הוציא
צרור מפתחות, ברר מתוכו את קוצץ הציפורניים ובאמצעותו קילף את
הקלמנטינה. לבסוף, עטף הכל בעיתון וגרר רגליו אל הפח. משם חזר
אל הצמיג והתיישב לברך ברכת המזון. את סיומה אמר בקול והנהג
שישב בתא המשאית, הפתיע  אותו באמירת "אמן!" קולנית, מעל גבי
עיתון הספורט בו היה שקוע.
 על לוח המודעות נתלתה הודעה של הוועד, המודיעה על הקדמת
המשכורת ביומיים לרגל נשף העובדים.
"מה קשור הנשף למשכורת?", הייתה השאלה העיקרית בהתגודדות ליד
לוח המודעות.
"זה כדי שיהיה כסף לשלוח את האישה למספרה", ענה מלול שעמד ליד
הלוח, מוכן לשאלות כאלה. כשהתפזרה ההתקהלות, טאטא גובאני את
בדלי הסיגריות ליד הלוח.
"אם אקבל את המשכורת קודם", חשב, "אני יעשה שמחה בלב לאדון
אספהאני. אני אשלם לו קודם".
"גובאני!", אמר מלול בקול סמכותי, "יהיה לך כסף בשביל
הרקדנית-בטן שלך".
"מה אני צריך כסף לרקדנית?", שאל גובאני.
"אתה תראה", ענה מלול סתומות, "תביא את המשכורת לנשף ותראה",
הוסיף מעבר לכתפו ועזב את המקום.
חרדה מלאה את ליבו של גובאני.
 ביום קבלת המשכורת, עמד גובאני בסוף התור והמתין. משהגיע אל
אשנבו של הגזבר, התרומם על ראשי אצבעותיו ואמר: "שלום!",
במבטאו התימני.
"אה! אדון גובאני. מה אתה צריך את המשכורת העלובה שמשלמים לך
פה. שמעתי שאתה שוכב על מזרון מלא דולרים. אני כבר אמרתי
בהנהלה שאם המפעל יהיה בקשיים, אפשר לבקש ממך הלוואה", הצטחק
הגזבר. הוא הרים את משקפיו אל מצחו ושאל: "זה מהבורסה, כל הכסף
הזה?".
"לא בורסה ולא בטיח!", התריס גובאני לעומתו.
"נו, אז מאיפה הכסף לרקדנית, תגיד? אתה יודע כמה זה עולה?"
"אתה תיתן לי את המשכורת ותעזוב אותי!", ביקש גובאני שרגליו
עייפו מהעמידה על קצות אצבעותיו.
הגזבר הזעיף פניו, ספר את השטרות לאט, כשהוא מרטיב את אצבעו
בלשונו, הקיש את השטרות על הדלפק והושיט אותם לגובאני.
"קח גם מעטפה בשביל הכסף", אמר בנדיבות.
 גובאני קיפל את השטרות, הניח אותם במעטפה בכיסו. בדרכו הביתה
עבר במכולת. הוא הוציא את המעטפה והגישה לאספהאני.
"תיקח כמה שמגיע לך, אדון אספהאני!".
"מה קרה?", שאל אספהאני, "קיבלתם מקדמה?"
"זה בגלל הנשף", ענה גובאני, "כולם קיבלו. באמת אמרו לי להביא
את המשכורת לנשף. אני לא יודע בשביל מה".
"אם אמרו, אז תביא. רק תזהר, גובאני!".
 גובאני נטל חזרה את המעטפה והשתרך לביתו. התרנגולת קירקרה
בעצב.
"מסכנה", אמר, "שכחתי לתת לך מים, בבוקר, כי מהרתי". הוא בדק
בארגז.
"שוב היא לא הטילה ביצה", נאנח באכזבה, "אבל זה מגיע לי. אני
מזניח אותה".
 היום הבא עבר עליו כמו בחלום. הוא לא שם לב למתרחש סביבו
ועשה את  עבודתו בצורה מיכנית. בגמר העבודה מיהר הביתה ובלי
שהיות שם את הסיר הגדול על הגז, הכניס לתוכו את כובע הבארט
השחור שלו, את חולצת השבת הלבנה ואת הגרביים. אחר כך התלבט כמה
סבון כביסה להכניס לסיר.  כרגיל, מספיקה לו קוביית "סינטבון"
לחודשיים. הפעם, החליט לוותר על החסכנות והכניס פנימה חצי
קוביה.
"נשף כזה יש רק פעם בחיים!", אמר לעצמו.
כשהמים רתחו, הביא מבחוץ את הענף התלוי ליד הדלת, ושלה
באמצעותו מן המים הרותחים, פריט פריט בנפרד. הוא שטח אותם על
ענפי עץ התות בחצר, לייבוש.
 הרוח החמה הייתה לעזר ועד שעות הערב הכביסה יבשה. הו הכניס
הביתה את הבגדים, קיפל אותם יפה והניחם על המזרן. את הסדין פרש
עליהם בזהירות ושכב לישון ללא ארוחת ערב. הוא לא הצליח להירדם,
אך נזהר שלא להתהפך מצד לצד, כיוון שחשש לקמט את הבגדים
תחתיו.
 משהו הפחיד בחוץ את התרנגולת וגובאני קם ממיטתו. הוא יצא
החוצה יחף. שעון לא היה לו, על כן יכול היה רק לנחש כי השעה
מאוחרת לפי החשכה ששררה בשכונה. הוא התהלך בחצר בתחתונים
וגופיה, ורגליו היחפות נתקלות בגרוטאות.
"צריך היום להתגלח", חשב, "זה לא מספיק מה שהתגלחתי ביום ששי.
היום צריך להתגלח בשביל הנשף!".
הוא התיישב על הארגז, כשהתרנגולת הממורמרת מקרקרת תחתיו.
השמיים היו בהירים וזרועי כוכבים.
"לכל אדם כוכב", חשב, "הכוכב שלי קטן ועייף".
כוכב ניצנץ מולו.
"אולי זה הכוכב שלי?", שאל את עצמו. הכוכב המשיך לנצנץ  בקצב
פעימות ליבו של גובאני. עטלף עבר והחשיך לשניה את הכוכב.
"איך יצור כזה מכבה  כוכב?"
 הוא העביר את ידו בשערותיו הדלילות. ידו לא נתקלה בכובע,
להפתעתו.
"איך, בהיסח הדעת, יצאתי ככה, בגילוי ראש? אולי בחושך אלוהים
יסלח לי!?" כשאמר את המלה "אלוהים" שם את ימינו על ראשו.
"אלוהים!", אמר בשקט, "אף פעם לא ביקשתי ממך שום דבר. חוץ ממה
שמבקשים בתפילה. אם אני צריך משהו, אני מבקש מאדון אספהאני,
והוא אף פעם לא אומר לי לא. אז הפעם אני רוצה לבקש...."
אבל גובאני לא ידע  מה לבקש.
"אתה יודע מה?", אמר בטון חברי, "אני רוצה שהכל יהיה כמו קודם.
זהו!"
הכוכב הפסיק לנצנץ.
"אולי זה רמז?", שאל גובאני את עצמו.
עכשיו, לאחר הנצנוץ, חש גובאני יתר בטחון.
"תראה", המשיך את שיחתו עם אלוהים, "כשאשתי נפטרה והשאירה אותי
עם הילדים, ככה, לא בקשתי שום דבר. כשהילדים עזבו את הבית
והלכו לפנימייה, גם אז לא בקשתי כלום. גם כשהלכו לצבא, לא
דיברתי וכך גם כשנסעו שלושתם לקנדה. זה שהם לא כותבים לי
ושהנכדים שלי לא יודעים אפילו שאני קיים, על זה אני שותק. אני
אף פעם לא מבקש כלום. והנה עכשיו, אני רוצה לבקש ואני לא יודע
מה", סיים בצער.
הוא קם ושוטט בחשכה, בחצר.
"אני בכל זאת רוצה לבקש ממך משהו. תעשה שאני לא אתבזה בנשף. זה
הכל. וזה בטח לא קשה לך".
 למחרת, שב מהעבודה, אחוז התרגשות, חימם מים לגילוח והתגלח
בקפידה רבה. אחר כך הרים את הסדין מהמיטה, ניער את החולצה
הלבנה ותלה אותה על מסעד הכסא. הוא נכנס למקלחת והתרחץ במים
הקרים, קרצף את גופו ובפעם הראשונה בחייו זמזם נעימת דיסקו
שזכר מהרדיו שבעבודה. המגע המחוספס שלסבון הכביסה, האדים את
עורו.
"אולי צריך פעם לקנות סבון אמיתי. כמו של מפונקים", חשב, ומיד
ביטל את המחשבה הזו.
"מה יש? סבון כזה, כמו שלי, לא מנקה?"
כשלבש את החולצה, שם לב שהצווארון והחפתים, נוקשים.
"זה מעודף סבון!", הרהר, "שכחתי לשטוף את הכביסה".
הוא יישר יפה יפה את כובע הבארט, מתח בין אצבעותיו את מכנסיו
למען יקבלו פסים מגוהצים בחזית, הרטיב סמרטוט וניקה את נעליו.
עתה הניח בתנועה אבירית את המעיל על זרועו השמאלית והתבונן
במראה. הוא היה מרוצה. לייתר בטחון, הלך אל המכולת לקבל את
חוות דעתו של אספהאני, איש העולם הגדול.
אספהאני התעלם ממנו עד שסיים לשקול חצי קילו סולת לגברת גרידי
ואז, כשזו עזבה את המכולת, הבחין כביכול בגובאני. הוא ניסה
לשרוק בשפתיו, אך כיוון שלא ידע לשרוק, הוציא מפיו קול דומה:
"יו..הו..!", אמר בהתפעלות, "איזה חתיך!".
גובאני התמוגג.
"חכה רגע!", אמר אספהאני והתכופף מעבר לדלפק.
"בוא הנה!", הוא שלף בקבוק מי-גילוח, יצק על שתי כפות ידיו
ומרח על פניו וצווארו של גובאני.
"ריח טוב!", אמר גובאני, "בורא מיני בשמים!" הוסיף.
"טוב! עכשיו תרוץ הביתה. עוד מעט יבואו לקחת אותך".
גובאני נזכר שהוועד הבטיח לשלוח לו טנדר מיוחד, "ספיישל".
ואמנם, כששב הביתה, כבר המתין לו הטנדר כשהנהג צופר בכל עוז.
"מה איתך?" שאל הנהג, "מחכים לך ומחכים לך, ואתה, כל כך מכובד,
לא יכול להיות כאן בזמן?".
גובאני התנצל, מגומגם.
"טוב! טוב! תעלה כבר!".
"רק רגע, שכחתי משהו".
גובאני מיהר הביתה, נטל את מעטפת המשכורת, נשק למזוזה וחזר.
הוא פתח את הדלת.
"לא כאן!", אמר הנהג, "תעלה מאחורה!".
"אז מי יושב כאן?", תמה גובאני.
"אתה לא רואה בעצמך?", שאל הנהג בלעג.
גובאני התבונן במושב. גור כלבים שעיר, לבנבן, התכרבל על
המושב. "מה החיה הז'ותי?", שאל.
"זה לא חיה, ז'ותי הכלבלבת החדשה של מלול מהוועד. זה אל תראה
אותו ככה. זה כלב יקר לאללה. הוא רוצה להשוויץ איתו בנשף. אז
יאללה! תעלה כבר!".
 גובאני הלך אל אחורי הטנדר וטיפס אל הארגז. היו שם ארגזים
וחבילות שניטלטלו כל הדרך וגובאני, המכורבל ביניהם, התמלא
אבק.
 עד שהסתיימה הנסיעה, החשיך בחוץ וגובאני לא זיהה כלל את
המקום בו הם נוסעים. השהייה הארוכה בפקקי התנועה הרדימה את
גובאני. כשהטנדר נעצר, נזקק  לסיועו של הנהג בירידה מהרכב. זה
נטל אותו בשתי זרועותיו תחת בית-שחיו כמו שמרימים ילד, והניחו
על הכביש. אחר כך נכנס לתא המכונית והביא משם את הכלבלב.
"מה זה כל המכוניות כאן?", שאל גובאני.
"זה כולם הגיעו לפנינו", ענה הנהג.
"מה? יש כל כך הרבה מכוניות לפועלים שלנו?"
"תתפלא", אמר הנהג.
 הם עברו בין המכוניות החונות והגיעו אל פתח המועדון. שומר
גברתן עצר אותם: "אתם מהמפעל?", שאל בקול רועם.
"זה בסדר!", אמר הנהג.
 הוא ירד וגובאני בעקבותיו. ריח עשן והולם תופים הממו את
גובאני. אורות מהבהבים וצלילים קורעי אוזניים קידמו את פניו.
עורקבי, שהיה  באמצע נאומו, הפסיק הפסקה דרמטית ואמר:
"...ונקבל את פני זקן העובדים, את המסור מביניהם, את החבר
גובאני!".
מחיאות כפיים פרצו ובלבלו את גובאני. הנהג הובילו למקומו, שם
צנח ללא רוח בכיסאו. ומכאן והלאה לא ידע גובאני את הנעשה עמו.
 מאוחר יותר, שעה שהקיא בבית, ניסה גובאני לשחזר את אירועי
הערב, הוא  חש שקיבתו מתהפכת ושב להקיא. אחר כך שטף את פניו
ושכב ורעד במיטתו.
"אני חולה!", הרהר, "הייתי שותה עכשיו תה עם נענע, אבל אין לי
כוח לקום". הוא נאנח והתהפך.
"מה היה שם עם הרקדנית-בטן?", ניסה להיזכר, "למה כולם צחקו?
למה הם התפקעו מצחוק?"
 הוא זכר במטושטש את רעש התזמורת. ועוד זכר שכל הסובבים אותו
שמחו לשתות עמו עראק. והוא אמר שאינו רגיל לשתות, ואפילו קידוש
הוא עושה על מיץ ענבים. החברים לא וויתרו לו וכל אחד שתה אתו
"רק, לחיים!". אחר כך התזמורת הרעישה ומלול הכריז ברמקול שהנה,
אחרי שהמנהל ברך וחברי הוועד נאמו והזמרת סיימה את חלקה, הגיע
תור רקדנית-הבטן וזה במיוחד לגובאני. הקהל מחא כפיים
בהתלהבות.
 גובאני היה כבר במצב שלא ראה ולא הבין דבר. האורות העמומים
והמבזיקים ורעש התזמורת הממו אותו לחלוטין, וכשהרקדנית,
המפזזת, בעידוד נמרץ של הקהל, כרכה את צעיפה סביב מותניו ומשכה
אותו אל רחבת הריקודים - נגרר גובאני אחריה, כמו ילד אבוד,
מסתבך ברגליו ורגליה, לקול צחוקו של הקהל וכשהקהל צעק: "כסף!
כסף!", לא ידע גובאני מה לעשות. ואז עורקבי נכנס אל הרחבה,
ניגש אל גובאני ואמר באזנו: "תשים לה כסף! אתה שומע? קיבלת
משכורת, לא?", וגובאני שלח ידו לכיס מעילו והוציא מהמעטפה שטר
של עשרה ולא ידע מה לעשות. הרקדנית לקחה את השטר, הרטיבה
באצבעה את מצחה והדביקה שם את השטר. "אופא! אופא!", פרץ הקהל
בקריאות עידוד והתזמורת הגבירה את הקצב. גובאני פיזז יחד עם
הרקדנית ועיניו עצומות.
"ועכשיו", הוכרז ברמקול, "ז'קלין, רקדנית-הבטן שהגיעה אלינו
ישר ממועדון ה"היפודרום" בלונדון, תרקוד עם גובאני, ריקוד
"ספיישל"".
גובאני ראה את הרקדנית רוכנת אל אזנו: "השטר הזה מרגיש בודד שם
על המצח שלי. הוא רוצה חברים".
גובאני לא הבין.
"תשים עוד אחד!", האיצה בו.
 גובאני הושיט ידו אל המעטפה בכיסו ובעקבותיו באו נוספים.
והרקדנית נצמדה אליו והוא, שהגיע מעט מעל למתניה, רקד על כורחו
והצעיף מצמיד אותו אל גופה. אחר כך הניחה את ידיו על מתניה
וסחררה אותו לצלילי המוסיקה, סביב הרחבה כשהאורות המנצנצים
ומהבהבים כאילו נושאים אותו לעולם אחר, לא מוכר.
"רק פעם בחיים רקדתי כך, בהתלהבות כזו, כאשר בשמחת-תורה, באותה
שנה שעלינו לארץ, על כנפי נשרים, מסרו בידי את ספר התורה, אותו
הבאנו אתנו, לאורך כל הדרך במדבר, אל ארץ הקודש. כך רקדתי ושתי
ידי אחזו במתני הספר, הנה ככה.." והוא עצם את עיניו בכוח
וזמזם: "שישו ושימחו.. בשמחת תורה.. ותנו כ-בוד ל-ה-תוהו-רה".
 כשגובאני השתחרר מהריקוד-חיבוק, מתנשף ומסוחרר, בתוך האורות
הצבעוניים המבזיקים ומנצנצים, החל לגשש לו מקום לשבת ולשאוף
אוויר. הקהל כולו מחא כף בהתלהבות לעגנית וקריאות עידוד.
גובאני מצא כסא פנוי והתיישב.
 מישהו באפילה הניח כוס מלאה בידו. גובאני, שהרגיש יובש וצמא,
גמע אותה באחת. המשקה צרב בגרונו וחילחל וירד אל בטנו ובער שם.
הוא נפנה אל השולחן מימינו וחיפש משקה קל כלשהו כדי לצנן את
הבעירה. שוב הושטה לידו כוס. גובאני, המטושטש, בלע גם אותה.
המשקה היה כשמן על המדורה. אדי האלכוהול הלמו ברקותיו והוא היה
על סף עלפון.
שעול עז תקף אותו לקול צחוקם של הסובבים וברקע קרעו את האפילה
הבזקי הפנסים. הרמקולים שפכו אל חלל האולם, לכל רחבו, נעימות
קצביות רעשניות במלוא העצמה. מישהו טפח על גבו של גובאני:
"תשתה משהו! זה יעבור לך!" והושיט לו כוס נוספת מאותו משקה
צורב. גובאני קם והתנודד בין הנוכחים המצחקקים.
"הוא בדרן, הגובאני הזה!" אמרה אחת הגברות.
"הוא רוקד יותר טוב מההיא!" הוסיפה אחרת.
 גובאני חש בחילה וסחרחורת. הוא ניסה למקד את מבטו באחד
הזרקורים המהבהבים. אישוניו המורחבים מן המשקה, הצטמצמו
והתרחבו במיקצב האורות. לבסוף עצם את עיניו בתשישות.  על הבמה
פצח זמר צעקני בשירים קולניים, תוך השתתפות פעילה של הקהל. איש
לא שם ליבו אל גובאני שהשתוחח תחת השולחן והקיא. תחושת ההקלה
השיבה לו מעט את שיקול הדעת. הוא הושיט ידו לבקבוק שהתגלגל
לרגלי השולחן, הרטיב את כפות ידיו וניסה לצנן את מצחו ורקותיו
הלוהטים. בכובע הבארט השחור שלו, ניגב את פניו ואחר כך זחל על
ארבעותיו לעברו השני של השולחן וגישש אחר כיסא פנוי.
"היי! מה אתה זוחל שם? אתה גם נובח ונושך?", שאל מישהו. אישה
אחת השליכה לעברו בוטנים. אחרים קלעו בו פקקים ומישהו הציע לו
בקבוק.
"אני רוצה הביתה!", התחיל גובאני ליבב.
"תעזבו אותו!", אמרה צעירה אחת, "תראו כמה הוא מסכן!".  
"מה אני עושה במושב ליצים זה?" אמר גובאני בחצי קול, "הרי
הפסוק ב"משלי": "גם בשחוק יכאב לב.." נאמר עלי. ועל הסובבים
אותי כאן, כתוב: "לץ היין, הומה שיכר וכל שוגה בו לא יחכם!".
".. למדתי פעם" המשיך, "שאתה חייב לתת לילדיך ביד חמה. ופירש
ה"מורי" ב"חדר", שהכוונה היא לתת בחיים, כל עוד היד חמה. ואפשר
לתת גם ביד קרה, ופה הכוונה לירושה. והנה, מה אני מוריש
לילדי?"
 הוא שלח ידו למעטפה בכיסו. היא הייתה ריקה ומקומטת.
"מה אומר לאספהאני?", שאל עצמו בחרדה. אחר כך אמר לעצמו
בהשלמה:  "כפרה על הכסף!".
 גובאני לא זכר איך הגיע הביתה. קרקור התרנגולת הרעבה העיר
אותו. השמש עמדה כבר במחצית דרכה מערבה. הוא זינק ממיטתו.
"כבר צהריים ואני לא בעבודה. מה יהיה?".
 הוא קם ושוטט בחצר, ניגש בעצלתיים אל התרנגולת להאכילה ולא
שם ליבו לביצה שזו העניקה לו בתמורה. השמש סינוורה אותו. זמן
רב לא ראה את השמש בצהריים. במשך היום הוא סגור במפעל ואילו
בשבת, לאחר התפילה הוא צונח על מיטתו עד הערב.
 מהחצר יצא, שקוע במחשבות, ושוטט כשרגליו מובילות אותו בבלי
דעת, אל המכולת של אספהאני. אספהאני כבר ידע את כל הפרטים על
הנשף, אולם נתן פתחון פה לגובאני: "איך היה?", פנה אליו במאור
פנים.
"הלך הכסף!", ענה גובאני, מדוכא.
"לא נשאר כלום?", שאל אספהאני.
"מה שהרווחתי בחודש, הלך ברגע".
"אין דבר, גובאני, איך כתוב: "הבל הבלים. הכל הבל"".
 גובאני חש אבוד. כל עולמו חרב עליו. שום דבר לא היה כאתמול.
הכל השתבש, הן בחוץ והן בפנים. האנשים סביבו וודאי לועגים לו
בליבם והוא עצמו, בתוכו, חש שדברים השתנו.
"אם זה מה שנקרא: "לעשות חיים", אז אני מוותר מראש". הוא קרצף
את זיפי זקנו.
"השאלה היא, איך מוחקים את מה שכבר קרה?", שאל את עצמו. היה לי
טוב עד עכשיו. בשביל מה הייתי צריך את השטויות האלה? רציתי
להרגיש קצת כמו איש העולם הגדול. רציתי לדעת איך מרגיש
מיליונר, והנה קיבלתי מה שמגיע לי... כל בן אדם צריך לדעת את
מקומו... אני יצאתי מן המשבצת שלי. והסתבכתי...".
 גובאני התקשה לשאת את המבוכה, את אבדן השיגרה ואת מהלך חייו
המתערער. המשענת היחידה היה אספהאני. שנים רבות היווה אספהאני
עבורו את הקשר אל הציוויליזציה.
"משהו לא בסדר אתי, אדון אספהאני", היה חוזר ואומר מדי פעם.
"משהו השתבש לי בחיים!".
 הוא היה מחפש אמתלאות לביקור אצל אספהאני והיה עומד בצד, ליד
שקי האורז והשעועית, ממתין שהחנות תתרוקן מקונים.
אספהאני, כאשר היה מתפנה, היה מנסה לעודד את רוחו: "הרי לא קרה
שום דבר, גובאני. מה אתה נכנס לדיכאון? מה היה בסך הכל? כסף בא
והולך! העיקר שתשמור על הבריאות. זה הכי חשוב! כל השאר זה
שטויות!".
"אני אין לי מזל, אדון אספהאני. איו אישה. הילדים לא פה. פרנסה
בקושי. זה חיים, זה? תגיד בעצמך?".
"למה תדבר ככה? אם תחכה בסבלנות, בסוף המזל יגיע. כמו, להבדיל,
שאומרים בבוקר בתפילה, שמחכים למשיח כל יום ובסוף הוא יבוא!"
ניחם אותו אספהאני.
"אולי אתה צודק, ככה בדיבורים.." ענה גובאני בהיסוס, "..אבל
אצלי זה לא הולך.."
 שניהם התהרהרו. אספהאני נשען במרפקיו על הדלפק ותקע עיניו
במשטח החול הלח מן הגשם בפתח החנות. בהיסח הדעת שלף את העיפרון
הצהוב מאחרי אזנו, מולל אותו בידיו והחל לכרסם אותו בשיניו.  
"..ואתה חושב שלי יש כל כך הרבה מזל? הנה, שפתחו את הסופרמרקט,
אז אתה חושב שיש לי פרנסה? אה?"
"באמת, אדון אספהאני! אתה אין לך פרנסה? אתה עשיר, אתה!".
אספהאני לא שמע את דבריו והמשיך: "שמה, בסופרמרקט, אנשים
יוצאים עם עגלה של דברים, מה שאצלי הם לא  קונים אולי
בשבועיים.."
"אני יודע.." אמר גובאני, "אני ראיתי".
"מה? היית בסופרמרקט?" האשים אותו אספהאני, "אני, הרגליים שלי
לא דורכות שם!".
"כן," הודה גובאני, "רציתי לראות איך זה. אבל זה לא בשבילי.
אתה   יודע? יש שם אולי מיליון קופסאות שימורים וכל מיני דברים
של אוכל  שאף פעם לא ראיתי. ובכלל לא שוקלים שמה, כי הכל שם
מוכן ואתה לא יכול לקחת כמה שאתה רוצה. הם שם שמים לך הכל
באריזה, כאילו שיש רק משפחות גדולות. ומשלמים שם עם הכרטיסים
האלה של הפלסטיק. ואף אחד  לא אומר לך שלום. והאנשים שם קוראים
כל הזמן מה שכתוב על הקופסאות כמו שאני קורא רש"י בבית- הכנסת.
ויש שם קופה שמצלצלת כל הזמן ויש  רמקול שמדבר ואומר מה שצריך
עכשיו לקנות... וגם קר שמה, בפנים.."
"ובזול שמה?" הפסיקו אספהאני.
"אני לא יודע. אף אחד לא יכול להגיד לך כמה שכל דבר עולה. הכל
כתוב על פתקאות קטנות ואי אפשר להבין בכלל שום דבר. ויש שמה
המון אנשים שלא מכירים בכלל אף אחד ולא מדברים. רק מסתובבים עם
עגלות ומסתכלים בקופסאות שימורים..."
"אתה רואה, גובאני? זה, הסופרמרקט, לוקח לי את הפרנסה. זה המזל
הרע שלי!".
"אני לא רוצה לדבר על מזל" אמר גובאני ונשען על שק אורז. "אני
אין לי בכלל
מזל".
"אולי תקנה פייס?", הצטחק אספהאני והזדקף.
"מה? אתה עושה ממני צחוק, אדון אספהאני?! אני כבר קניתי פעם
פייס!"
"ומה יצא?", שאל אספהאני בסקרנות.
"שום דבר לא יצא", ענה גובאני.
"אז תקנה שוב. אולי ייצא לך מזל?"
"לא צריך! אם השם היה רוצה שגובאני יזכה, אז הוא היה מזכה אותי
ועושה לי מזל כבר בפעם הראשונה".
"טוב, נעזוב את זה כי אני רואה שאין לך שמחה. אני חושב שאתה
צריך לעשות משהו שלא תהיה ככה עצוב"?
"זה נכון, מה שאתה אומר, אדון אספהאני. אני לא יודע מה קורה
אתי. שום דבר לא מעניין אותי. אני אפילו שוכח לאכול. אפילו
התרנגולת שלי כבר שונאת אותי כי אני שוכח אותה. ובעבודה כולם
צוחקים עלי. אז מה אני ייעשה?" שאל בייאוש.
"יש לי רעיון!" אמר אספהאני, "אולי תלך קצת לחופש? אולי תנוח
קצת?"
"ממה אני צריך לנוח, אדון אספהאני?"
"זה לא לנוח. זה קצת להחליף אוויר. אתה יודע מה? לך תטייל על
יד הים. זה מרגיע. זה עושה שקט בנשמה. מה אתה אומר?"
"טוב! אם אתה אומר!" סיים גובאני וגרר את רגליו החוצה.

================================================

 חיים וסיני יצאו מהקולנוע אל הרחוב. השעה הייתה מאוחרת,
התנועה הייתה מועטת.
"ניקח מונית לשיכון?", שאל סיני.
"עזוב אותך משטויות! חכה חמש דקות ואני משיג לך רכב דה-לוקס,
הביתה"
ענה חיים. הוא הוציא מכיסו צרור מפתחות ובהילוך מתנדנד עבר
לאורך שורת המכוניות החונות. בדרך בעט בפחית שתייה ריקה, וזו
השתקשקה במורד הרחוב.
"מה אתה מעדיף?", שאל מרחוק, "סובארו או אלפא-רומאו?".
"מה זה חשוב? תביא מה שתמצא" אמר סיני והלך בעקבותיו. תוך מספר
שניות איתר חיים סובארו לבנה, חדישה, וכבר היה במושב הנהג.
"יאללה! 'כנס כבר!", אמר בקוצר רוח.
הדלת טרם נסגרה וחיים הטיס את המכונית בחריקה ממקומה. סיני
הפעיל את הרדיו בקולי קולות. חיים תופף על ההגה בקצב התופים.
"לאן אתה רוצה לנסוע?", שאל את סיני.
"מז'תומרת לאן? הביתה!", ענה סיני.
"תראה, בן אדם! יש לך אוטו ביד, אז מה אתה ממהר?" שאל חיים.
"טוב! אז בא נעשה איזה סיבוב".
השניים נסעו בחשיכה לאורך הטיילת, עברו ליד המשטרה ביפו, צפרו
שם בחזקה עד כי השוטר הניצב בכניסה, אותת להם לעצור. הם התחמקו
בחריקת צמיגים ופנו שמאלה, לשדרות ירושלים.
"ניסע לבני-ברק?" הציע סיני.
"למה לא?" ענה חיים ולחץ על הדוושה. בכניסה לרמת גן החל חיים
ללחוץ על הצופר בקצב מצעדים.
מה יש? שיתעוררו הסנובים!" אמר.
"צ'מע! האוטו הזה מוצא חן בעיני. אולי נשאיר אותו ככה אצלנו
כמה ימים? מה 'תה אומר?"
"בסדר! הולך! למה לא?"
"צ'מע! בוא נחליף את המספרים של האוטו, אז אם הבעל-בית יודיע
למשטרה לא יעצרו אותנו, כי המספר יהיה אחר. אה?"
"זה רעיון!".
הם חפשו לאורך הרחוב מכונית סובארו לבנה בדגם זהה. לאחר זמן
קצר החיפוש נשא פרי. סיני שלף מכיס חולצתו מברג ובתנועות
מהירות הסיר את לוחית המספרים מהמכונית החונה. חיים הוריד
בנתיים את הלוחית מהמכונית "שלו".
"אני הולך להרכיב את המספרים שלנו על המכונית הזו", אמר.
"בשביל מה?" שאל סיני.
"ככה הבעל-בית לא ירגיש בכלל בכל העניין".
"או.קי.!".
תוך דקות ספורות בוצעה ההחלפה והשניים המשיכו בנסיעה.

=====================================

 מנחם התעורר בבוקר, סיים בחפזה את תפילתו, וויתר על ארוחת
הבוקר,  נפרד מהילדים ואמר לאשתו: "אני חוזר היום מאוחר. יש לי
היום ישיבה. אל תחכי לי!". וירד אל מכוניתו.
בכניסה לתל אביב, בתוך הפקק הגדול, הוציא את עיתון "הצופה",
ועד גמר הנסיעה, סיים את מרבית המאמרים העיקריים. הוא החנה את
הסובארו הלבנה ליד המדרכה, שם בחלון שני כרטיסי חניה ועלה
למשרד.  היום חלף מהר. מנחם סיים את הישיבה, שב למשרדו, סידר
את שולחנו ויצא את הבניין. במעלית נזכר כי לא שם היום יותר
משני כרטיסי חניה.
"וודאי מחכה לי דו"ח על החלון!" חשב. לשמחתו, דילגו עליו
הפקחים   היום. הוא נכנס למכונית ונסע הביתה. אשתו שאלה: "איך
עבר היום? אכלת משהו?".
"אני אגיד לך את האמת" אמר, "בכלל שכחתי. בקושי זכרתי ככה,
באמצע, לחטוף תפילת מנחה".
"ככה זה איתך כל יום", אמרה אשתו.
"אני לא יודע למה.." אמר תוך כדי ארוחת הערב במטבח, "בזמן
האחרון  כל יום דומה ליום הקודם. הכל אותו הדבר".
"אתה מחפש איזה שינויים?" הסתקרנה אשתו.
"אני לא יודע! צריך למצוא משהו, לצאת מן השגרה".
הוא התפלל תפילת מעריב והצטרף אל אשתו בסלון. היא הייתה שקועה
בעיתון.
"יהיה לי עכשיו חודש קשה", אמר, "המון עבודה וכל יום ישיבות,
ישיבות".
"אין דבר, מנחם!" אמרה, "הלחץ יעבור".
"את מבינה? זה סוף השנה וצריך להכין את כל הדו"חות".
החודש חלף מהר. בשלושים לחודש, בבוקר, אמר מנחם: "היום אני
מגיש סיכומים וממחר אני אהיה בן-אדם חדש!".
בערב, כששב מנחם מן העבודה, עייף ותשוש, קידמה אשתו את פניו
בבשורה: "מחכה לך מכתב על נסיעה באור אדום, בחיפה. זו הזמנה
למשפט!".
"מה פתאום? כבר לא הייתי אולי חצי שנה בחיפה. זו בטח טעות" אמר
מנחם כשעיין בנייר.
כעבור יומיים נתקבל מכתב דומה: קנס על חניה במקום אסור.
"מה זה צריך להיות?" שאל בקול רם, "ממתי הפכתי לעבריין
תנועה?"
"כתוב פה", אמרה אשתו, "שחנית במקום אסור לחניה, בראשון
לציון".
"בחיי! אני לא זוכר מתי בכלל הייתי בראשון-לציון. מה זה צריך
להיות?"
למחרת הגיעה הזמנה למשפט על נסיעה בתאריך ארבעה עשר לחודש,
ברחוב  חד-סטרי, נגד כיוון התנועה בפתח-תקווה.
"אפשר להשתגע!" רתח מנחם, "בכלל לא הייתי בפתח-תקווה כבר
שנים!".
אשתו שאלה בחשד: "כל העבירות תנועה האלה, בזמן האחרון, זה לא
תוצאה של הלחץ בעבודה?"
"לחץ בעבודה באמת היה, אבל לא הייתי בכל המקומות האלה. אני
נשבע לך!"
"אז מה זה צריך להיות? אתה לא יכול להגיד שאיזה שוטר מתנכל לך.
אני בדקתי את כל הניירות. יש שם חתימות של שוטרים שונים, בערים
שונות. אז מה אתה אומר?"
"אני נשבע שלא הייתי בכל המקומות האלה!" אמר בקול ניחר מייאוש.
בשבת קם מנחם אל בית הכנסת. הוא נטל את חבילת הדוחו"ת עימו
בכיסו. במהלך קריאת התורה, שעה שמרבית הקהל יוצא החוצה ועוסק
בהחלפת אינפורמציה, פנה אל ידידו, פיש'ל, עורך הדין: "פיש'ל!
אני צריך עצה. תראה את כל הניירות האלה. מה עושים עם זה?"
"נעשית קרימינל גדול, אה?".
"תעזוב, פיש'ל! זה לא אני עשיתי את זה".
אז מה? אולי השאלת את האוטו למישהו מהמשרד?"
"מה פתאום? אתה הרי מכיר אותי. אני אתן את האוטו למישהו?"
"נכון! כמו שאני מכיר אותך, אתה כזה קמצן שלא תיתן לאף אחד".
"תעזוב, פיש'ל. באמת!"
"אז מה יש לך לומר להגנתך?" שאל פיש'ל בחומרה מבודחת.
"אני לא מבין מה קורה פה" אמר מנחם, מיואש.
"אני, בתור עורך דין, לא יודע מה לייעץ לך. אתה לא תצליח לשכנע
שום שופט. הכל פה נגדך. אם זה יגיע למשפט, אתה עוד עלול לקבל
שלילה. אתה ממש עבריין מועד. רגע... רגע...הדו"ח הזה של הארבעה
עשר לחודש, איך זה יכול להיות? הרי זה שבת!? מנחם! עליך לא
הייתי מאמין!" אמר פיש'ל בפליאה.
 במהלך השבוע ידע כבר כל הרחוב, שמנחם "התקלקל". הידיעה על
הנסיעה בשבת התפשטה כלהבה בשדה קוצים ואנשים ברחוב התחילו
להצביע עליו. שכנים בבניין התחילו להזעיף פנים כלפיו. הכל הלך
והתדרדר.
 מנחם חדל ללכת לחנות המכולת, שכן אף שם החמיצו לו פנים. את
קניותיו ערך בסופרמרקט בתל אביב. הוא הדיר רגליו גם מקיוסק
העיתונים, בו היה קונה בוקר בוקר את עיתון "הצופה".  ההסתגרות
של מנחם בבית נתנה אותותיה בכל בני המשפחה. מנחם נעשה קצר רוח
ועצבני..
הוא היה מקדים לצאת לעבודה ומאחר לשוב בערב. הדוחו"ת מהמשטרה
המשיכו לזרום ומנחם הפך למבקר קבוע בבנק הדואר. אשתו חדלה
להוציא את הדואר מהתיבה.
"אם שוב יגיע דו"ח כזה, אני אקבל התקפת לב" הייתה אומרת בערב,
כשהיא יודעת בליבה שמחר או מחרתיים יהיה שוב דו"ח כזה בתיבת
הדואר. אט אט חילחלה בנפשו של מנחם התחושה כי עולמו חרב עליו
ואין בידו להושיע.
"הגיעו מים עד נפש! אי אפשר יותר לסבול!".
 בעבודה חשו כל הסובבים אותו בשינוי בהתנהגות שלו. משהו לא
היה כשורה. המזכירות והכתבניות השתדלו להתרחק מפניו.
"הוא לא מתפקד!" התלחשו אחרי גבו. יום אחד הגדיש את הסאה כאשר
ענה בטלפון לבוס, בטון בוטה.
הבוס הזמין אותו מיד לשיחה.
"הולכים לפטר אותי!", חשב מנחם בחרדה ונכנס למשרד, חיוור. הוא
התיישב בכורסא, בעוד הבוס עסוק כביכול בניירות על שולחנו.
"אני מחפש מילים", אמר הבוס, "להסביר לך, שמשהו לא בסדר איתך
לאחרונה. למה אתה לא פונה אלי אם יש לך בעיה? הרי אנחנו עובדים
יחד לא מהיום. אולי אני יכול לעזור לך?!"
 מנחם הרים את כפות ידיו, שיפשף את פניו ועיניו, הוציא אנחה
כבדה מלבו ואמר
בשקט: "אני לא יודע מה להגיד לך. הסתבכתי במשהו ששינה לחלוטין
את כל החיים שלי..." וכאן סיפר את כל העניין לפרטי פרטים,
וכשסיים, כבר היו דמעות בעיניו.
הבוס הניד ראשו בהשתתפות, השעין מרפקיו על השולחן וגרד את
סנטרו. הייתה שתיקה. עיניו של מנחם היו תקועות בברכיו. הוא
הוציא ממחטה וקינח את אפו.
"תגיד!", שבר הבוס את השתיקה, "למשטרה פנית?"
"מה פתאום?"
"אני לא מבין אותך", אמר הבוס בחוסר סבלנות ושלח ידו לטלפון.
"תשיגי לי את פקד שפילמן!" אמר למזכירה. לאחר המתנה קלה צילצל
הטלפון: "פקד שפילמן על הקוו, אדוני!"
"יהודה? מה שלומך? מה זה לא רואים אותך בטניס לאחרונה? אתה
חייב ליעוד
משחק, אתה זוכר? טוב. ניפגש במגרש ביום שישי. או.קיי?  תשמע,
יהודה! יש לעובד שלי איזו בעיה, אבל זה לא לטלפון. אני יכול
לשלוח אותו אליך? תעשה לי טובה. זה דחוף. בסדר? יופי. תודה! אז
להתראות ביום שישי. ביי!". סיים את השיחה.
"שמע, מנחם! אתה לוקח עכשיו מונית ונוסע למטה המשטרה, אל
יהודה. הוא כבר יטפל בך שם". הוא קם, עקף את השולחן וטפח למנחם
על כתפו.
 דקות ספורות במשטרה הבהירו למנחם את שורש צרותיו: כנראה
שגנבי-רכב החליפו את מספרי המכונית. התופעה מוכרת ואינה חדשה.
"תלך ותבדוק אם המספרים על האוטו הם המספרים שלך. אם החליפו
לך, אז תחזור אלי ואני אתן לך אישור ואבטל לך את כל הדוחו"ת"
אמר הקצין שפילמן.
 ואכן, כאשר בדק מנחם את המספרים, נוכח שהאיש צדק. הוא הלך
מיד   להזמין לוחיות חדשות ונסע אל מטה המשטרה. עם האישור בידו
נסע מיד הביתה.
"נפתרה התעלומה!", צעק אל אישתו שפתחה את הדלת בפתיעה על השעה
המוקדמת. הוא סיפר והסביר באריכות איך התרחשו הדברים. אחר כך
השתתק. היא קמה ממקומה ובאה אליו והוא קם. הם התחבקו בדממה.
לפתע הרגיש את דמעותיה. גם עיניו היו לחות.
"זה הסוף לכל הצרות שלנו!", לחש מנחם.
"אני מקווה", אמרה, "אני כבר הרגשתי שאני הולכת להישבר".
מנחם שינה את עורו. העליצות הטבעית שלו שבה והורגשה בבית.
בערב שבת, בבית-הכנסת, לא שם ליבו לאנשים המתעלמים ממנו ופנה
אל פיש'ל: "פיש'ל! בוא ותשמע משהו..", אמר בטון עליז. והוא
סיפר את פרשת החלפת מספרי הרישוי.
פיש'ל צינן את רוחו: "נדמה לך שיצאת מהצרות!", אמר, "לך תוכיח
לכל האנשים כאן שאתה בסדר!".
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?", שאל בתמיהה.
"אני לא יודע. אבל אתה לא יכול לתלות שלט על החזה ולכתוב:
"הייתי בסדר". זה ייקח זמן. תצטרך לספר להרבה אנשים. זה לא קל.
עד שתשכנע את כל הקהל זה ייקח זמן".
ליבו של מנחם ניצבט.
"אני בסדר ואני צריך להוכיח את זה?", שאל ממורמר.
הוא חזר הביתה מדוכדך.
"מה קרה הפעם?", חרדה אשתו. מנחם הסביר לה.
 גם בעבודה, הורגש כי לאחר שבוע של מצב רוח מרומם, שקע מנחם
שוב לדיכאון. הדברים הגיעו כמובן לאוזניו של הבוס.
"מה הבעיה שלך הפעם?", התריס בפני מנחם.
מנחם הסביר לו.
"אני לא מבין אתכם, הדתיים. לא עשית כלום. הייתה כאן טעות. אז
מה רוצים ממך עכשיו?".
"הבעיה שלי", אמר מנחם, "זה להבהיר לכל אלה שחשבו עלי שאני
גוי, שזו בעצם הייתה טעות. אתה מבין?"
"אני מבין" ענה הבוס. לאחר הרהור אמר: "אולי הרב שלכם יכול
להסביר לקהל את העניין?"
"השתגעת? ככה לא מסדרים דברים אצלנו!".
"טוב!", סיכם הבוס, "תעשה מה שאתה חושב".
בבית, כשמנחם סיפר לאישתו על עצתו של הבוס, התנגדה אף היא:
"האנשים יגידו, מנחם, שהרב סתם מנסה לעזור לך ולכסות על כל
העניין. הם לא יאמינו. מנחם!".
"אז מה עושים?", שאל מנחם בייאוש.
 סימנים למצב המתדרדר ראה מנחם בכל מקום. אפילו ילדיו חזרו
מבית-הספר מוכים. "קראו לי: 'ילד-גוי'!", אמר הבן. בחנות
המכולת המשיכו להחמיץ לו פנים. גם בבית הכנסת חש את האווירה
העויינת.
"את יודעת שכבר שבועות לא קוראים לי לעלות לתורה?", סיפר
לאישתו בשבת כאשר שב מהתפילה. כדי להפיג מעט את הדיכאון, היה
מנחם נוסע ומשוטט במכוניתו ללא מטרה. הוא מצא כי הנסיעה אל
הים, מרגיעה אותו. הוא היה יושב במכונית, מתבונן אל הגלים
האינסופיים ושואב אל תוכו את האוויר המלוח, המרענן.
אשתו עודדה אותו לנסוע אל הים.
"אם הנסיעה לים עושה לך הרגשה טובה, אז סע. העיקר שתחזור לי
רגוע".
 הסתיו נסתיים יום אחד אחר הצהריים במטר פתאומי וסוחף. מנחם
התלבט אם לצאת ביום כזה אל הים.
"כבר מחשיך", אמר, "מה את אומרת? לנסוע היום לים?"
"סע! סע! אם תשב לי כאן בבית, אתה סתם תתעצבן".
"טוב!", החליט מנחם וירד למטה. הוא נזכר ששכח לקנות היום
עיתון, לכן פנה שמאלה. מדוכן העיתונים הלך מנחם, בצורה
אוטומטית, אל דוכן הפייס, שם הושיט לו המוכר את הכרטיס הקבוע
שלו. שנים היה שומר למנחם, כל שבוע, כרטיס בעל מספר זהה. מנחם
ידע את המספר על פה, שכן, ששת הספרות האחרונות היו מורכבות
מתאריך הלידה שלו.
 הוא שילם, קיפל את הכרטיס והכניסו בתנועה שגורה לכיס החזה
והמשיך בדרכו. הכבישים היו רטובים והנהגים כבר הדליקו את פנסי
המכוניות. פסי אור הוחזרו מהשלוליות וסינוורו.
"חבל שלא הרכבתי את המגבים", הרהר מנחם. הוא התקשה בנהיגה ועל
כן  האיט. מכוניות שחלפו על פניו התיזו בוץ לכל עבר. מנחם הגיע
לקרבת הים כשהוא כמעט אינו רואה דבר מבעד לשמשה הקדמית.
באצבעותיו גישש אחר כפתור הרדיו.
"..המדד עלה בנקודה פסיק עשרים וחמישה..." שמע בחדשות.
"רגע!", חשב, "היום החמישה עשר לחודש... היום יום ההולדת
שלי..."
הקריינית המשיכה בקריאת החדשות. מנחם שמע אותן ברקע ולא שם
ליבו לתוכן הדברים. תחושת עצב עמוקה מילאה אותו.
"ולסיום..", אמרה הקריינית, "הכרטיס הזוכה בפרס הגדול בפייס
הוא הכרטיס אשר ששת הספרות האחרונות בו הן: אחד, חמש, אחד,
שתיים, ארבע, שמונה..", ליבו של מנחם פעם בפראות.
"זה המספר שלי! זכיתי! אני מיליונר!",  את המילים האחרונות צרח
לעצמו בתוך המכונית.
הייתה כבר חשיכה גמורה. על הכביש, במרחק מה לפניו ראה דמות
קטנה, באמצע הכביש, רוקדת בתוך שלולית. והריקוד נראה כמין
ריקוד-בטן.
"משוגע או שיכור", מילמל מנחם לעצמו. הוא החליף הילוך ולחץ על
הבלמים בחיפזון. הבלמים הרטובים לא נענו לו והמכונית החליקה
בפראות.
מנחם חש את החבטה העזה בדופן השמאלית. האיש הקטן הועף באוויר
והמשיך בעיוורון את תנועות הריקוד. מנחם משך בהגה ימינה.
"אלוהים!!", צעק בייאוש והמכונית נמחצה אל מעקה הברזל.



בחנות הפרחים "נרקיס" לא הייתה תעסוקה ביום גשום זה.
"מה יש לנו היו?" שאלה אחת העובדות בהיכנסה, מנערת את המטריה.
"שום דבר, אורה", ענתה לה חברתה, "בסך הכל שני זרים. תכתבי את
על  הסרטים את השמות. הידיים שלי קפואות".
"בסדר!", ענתה אורה ונטלה את הטוש העבה, השחור. היא ישבה וכתבה
בשקידה ובתשומת לב. כשסיימה, מתחה את הסרטים הצהובים עם הכיתוב
השחור, כל אחד על זר אחר, הצמידה
אותם בסיכות והתבוננה במעשה ידיה. על הזר האחד היה כתוב:
"לגובאני, עובדנו המסור, מהנהלת המפעל, מהוועד ומכל העובדים".
על הזר השני היה כתוב: "למנחם, מצוות העובדים במשרד".
רוח פתאומית שפרצה בעד הדלת הפתוחה פגעה בזרים והם נפלו על
הרצפה זה על זה.





זאב שחף