את שמחה-בלעגולה הכרתי כאשר נזקקתי פעם לעגלון שיעביר את
המיטלטלין לדירתי החדשה. הדבר היה לפני שנים רבות. כאשר ראיתיו
לראשונה, נרתעתי מגילו המבוגר והבעתי בקול את החשש כי לא יהיה
בכוחו לשאת את הרהיטים הכבדים. אך להפתעתי, לא היה באלה כל
קושי לשמחה-בלעגולה, (שמאוחר יותר נודע לי מפיו כי שמו בעצם:
שמחוני).  
 לא ידעתי את קורותיו של שמחוני, עד שאחיו, המתגורר במנזר של
לטרון, הוא שסיפר לי. והוא עשה זאת רק משמלאו עשרים שנה
לפטירתו של שמחוני, שהלך לעולמו בנובמבר 1973:
ב - 1882 דיווחו הקונסולים העותמאניים ברוסיה על נהירה גדולה
של יהודים, מחמת הפוגרומים, אל נמל אודסה. שם ממתינות אניות
המובילות את נוסעיהן ליפו. מיד גזר הסולטן על כניסת היהודים
לפלסטינה.  
 ואולם, קומץ קטן של כמאה וחמישים יהודים עקשנים, עלה בידו,
בדרכים שונות, להגיע לארץ. אך כאן נחלו אכזבה, שכן איש לא היה
מוכן לסייע להם. על כן הם נדדו ממקום למקום, רעבים, וללא קורת
גג. ולכל שפנו הושבו ריקם.
 לעת כזו המתינו אנשיו של מוזס פרידלנדר, יהודי מומר שניהל את
"החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים", שהקימה בתי-ספר
לגיל הרך ובתי ספר מקצועיים, בצד בתי חולים,. מיסיון זה הציע
ליהודים הרוסים, שהיו במצוקה, תעסוקה בעבודות גננות, בשכר
גבוה. חלק מבני הקבוצה לא עמדו בפיתוי, ונענו.  
 ומששמע הרב שמואל סלנט, כי המיסיון מחייב את ילדי הרוסים
לבוא לדרשת יום-ראשון בכנסיה, מיד הכריז,
בחודש חשוון תרמ"ג, כי "כל המקבל עזרה מן המיסיון, ייבדל מעדת
ישראל בחייו ולא יתעסקו בו גם במותו. לא יצורף לתפילה ולא
יקבלו את ילדיו לבית-הספר".  
החרם החמור הביא לשנאה עזה לקבוצה הרוסית ולכינויים בשם
"פרידלנדרים", והיה בכך משום הוצאתם ממחנה ישראל.  
 איתרע המזל וילד קטן, מהפרידלנדרים, נפטר. החברא-קדישא סירבה
להביאו לקבר ישראל. גם פניה אל הרב סלנט, לא הועילה. קהל
הפרידלנדרים הנזעם נאסף אל ביתו של הרב (שנמלט מן הבית), ועשה
בו שמות. כשנודע דבר המהומה, ליהודים ברובע, נזעקו אל בית הרב
והחלה התכתשות שבסופה נספה ר' אפטר, שמש בית-הכנסת-כולל-וורשה.
ומיד פשטה השמועה כי הרוסים-הפרידלנדרים הרגו נפש מישראל.
 ולאחר התערבות  החיילים והשוטרים, הורו השלטונות על קבורת
הילד בקבר ישראל. ואחרי חקירה ודרישה הסתבר כי האיש שהטיל את
האבן שהמיתה את אפטר הזקן, היה דווקא מחסידיו של הרב סלנט, אלא
שידיו לא היו אמונות על הטלת אבנים, ופגע, לא עלינו, בצדייה,
והרג את השמש. וקהל רבני ירושלים הנסער, שחשש מעלילת דם, על
ידי המיסיון, פנה מיד לתפוצות הגולה וביקש תרומת כסף נכבדה,
לממן את משלוח הפרידלנדרים חזרה אל רוסיה, ל"מען תשקוט הארץ".

 ושני אחים, מן הפרידלנדרים, נמלטו ומצאו מחבוא במנזר לטרון
ובשהדאת-תטעים (תעודת החיסון), בה היו חייבים כל האזרחים
החדשים, רשם  המווזאף (הפקיד), את השם: פרידלנדר, ובכך טבע אות
קלון במצחם לדיראון עולם. ושם, בלטרון,  שימשו כגננים משך
עשרים ושתיים שנה, עד ששמעו את פעמי החיילים הבריטיים הנכנסים
לפלסטינה. עתה התעוררו בהם זיכרונות רדומים. האחד  החליט
להמשיך את חייו במנזר, ואילו השני נטש את המקום ועבר ליפו.
 כאשר החלו פקידי המנדט להוציא תעודות זהות מסודרות ביפו,
הודיע פרידלנדר כי חפץ הוא בשם עברי. וכיוון שמשמעות שמו הוא:
שמחה, ביקש להיקרא מהיום בשם: שמחוני. ובעיר יפו לא נזקקו
לגנן. על כן נטל שמחוני את חסכונותיו שעשה בשנות עבודתו במנזר,
והמירם בסוס ועגלה. מהיום נקרא בשם: שמחה-בלעגולה.
הוא למד לומר: דיו והוייסה. למד גם לרקוק כדרך העגלונים והפך
לעגלון מן השורה.  ובשנת ארבעים ושבע, כשהחיים ביפו, בשכנות
לערבים, הפכו ללא נשוא, עקר למושבה נתניה עם הסוס והעגלה. כאן
עסק בהובלת חומרי בנין ומשאות מכל הבא ליד. אולם, קשה היה
להתערות בקרב העגלונים, שכן, רובם ככולם היו פולנים ונשאו שמות
כגון: בלומברג  ושטייגר, ושוחחו ביניהם באידיש. ושמחוני, על
שמו העברי, ושפתו הצחה, היה בבחינת יוצא דופן, אף כי כינויו:
שמחה-בלעגולה, התאים למסגרת עיסוקו.  
 ובתום מלחמת-השחרור ניתק הקשר בין האחים, שכן המנזר היה עתה
בשטח מדינת ירדן. ורק משנת 1967 המשיכו האחים לקיים קשר
מכתבים. ואחת לשנה היה שמחוני מטלטל עצמו באוטובוס, לביקור
בלטרון, והיה שב משם עם בקבוקי יין, מיבול כרמי המנזר.
 בנובמבר האחרון, צלצל אלי אחד, והציג את עצמו בשם פרידלנדר.
הוא ביקש שאבוא לבקר אותו במנזר לטרון.  
מה יש לי עם לטרון? שאלתי, בסך הכל אני מגיע לשם לפעמים, לטקס
האזכרה לחללי השריון.
"לא", אמר האיש, "אני מבקש שתבוא למנזר".
מה פתאום? שאלתי.
"אני גר שם הרבה שנים. ופעם גם אח שלי היה גר כאן. אתה הכרת
אותו!", ענה.
אחרי ששמע את שתיקתי, הוסיף: "אני אחיו של שמחוני, זה
שמחה-בלעגולה"
בסדר, אמרתי, אבל מה אתה רוצה ממני?
"אני רוצה שאנשים יידעו, מתוך העיתון, על הפרשה שלנו".
המילה "פרשה" תמיד עושה לי ריגושים.
נסעתי.
לפני שנכנסתי, ערכתי סיבוב בפארק-קנדה הסמוך. מקום מקסים. אחר
כך הלכתי לפגוש את האח, בשער המנזר. איש קטנטן, בטח עבר כבר את
גיל התשעים.
האיש סיפר לי כי עתה, במלאת עשרים שנה לפטירת אחיו, הוא שב
וקרא את מכתביו. נזכרו בהם אנשים שונים, אבל כנראה שכולם עברו
דירה, ואילו אני ממשיך להתגורר למעלה מעשרים שנה באותה כתובת,
וכך ניתן היה לאתר אותי.
"והתברר לי שאתה גם כותב לפעמים בעיתון, אז זה בדיוק מתאים
לי". הוא דיבר עם שמץ של מבטא צרפתי.  
מאיפה המבטא? שאלתי.
"זה מהנזירים", ענה.
טיילנו בחצר, קטפתי חרובים שהתייבשו זה מכבר, ולבסוף ישבנו על
ספסל אבן, מכוסה בירוקת עתיקה.
לאחר שהאזנתי לכל מסכת העלילות של הפרידלנדרים, שאלתי: איך הוא
נפטר?
"אתה הרי יודע שהוא היה עגלון-סבל? נכון? אז היה לו פעם להוביל
פיגומים של בנין. וכשהוא עמד שם, נפל עליו מלמעלה פיגום, והרג
אותו".
איפה הוא נקבר?
"על זה אני לא רוצה לדבר, כי אתה יודע, יכולות להתעורר
בעיות...".
הנחתי לו.
למחרת, כשישבתי ליד המחשב, לכתוב את כל העניין, הגיע טלפון
ממנו. בקושי שמעתי אותו, בגלל הטלפון האלחוטי.
"שכחתי לספר לך", אמר, "שהפיגום שהרג אותו, היה בצורת צלב",
אמר.
למה זה חשוב כל כך? שאלתי.
"כי זה אולי בגלל הקללה של הרב סלנט!"
                                זאב שחף