זה התחיל ללא התראה: יום אחד, לפני הפסח, בעת הניקוי הגדול,
נשמעו מכל עבר קריאות "קרע! קרע!" ומיד הופיעו מאות עורבים
וכיסו את הגגות, הגדרות והאורנים סביב. פיני הסתובב בחצר, חסר
אונים, בתוך הרעש המחריש אוזניים.
רוחל'ה, אשתו, אמרה ש: "ככה אי אפשר! תראה את הכביסה!".
פיני צלצל למשטרה, אך שם אמרו לו כי ציפורים זה עניין
לחברה-להגנת-הטבע. פיני צילצל לשם. הגיע איש, נעול בסנדלים, עם
תיק-צד מלא עפרונות ועטים בכל מיני צבעים. האיש אמר שהוא
אורניטולוג, "מדען של ציפורים", הסביר. לדבריו, פיני וודאי
התנכל לגוזל של עורב, ולכן באים קרוביו לנקום בו.
פיני אמר לו שיילך לעזאזל, והמשיך לחפש עזרה.
 תחילה הגיעו העיתונאים. בעקבותיהם באו סקרנים רבים. גם ואלה
הפכו את החצר למוקד עלייה לרגל. סדיסט אחד בא והציע לתלות
גווית עורב על הגג. סדיסט גדול ממנו המליץ לרסס את העורבים
בנפט.
פיני גירש את המומחים ואמר כי הזמן יעשה את שלו: "כמו שהם באו,
ככה הם גם יילכו".
"עוד מעט נתחיל למכור כרטיסים", אמר חנן, בנו בן השש-עשרה של
פיני. והוסיף כי הוא מתבייש להביא חברים הביתה. וכיוון שהמצב
נמשך, העדיף הנער לבלות את מרבית זמנו מחוץ לבית, עד שנאלץ
לשוב ולהסתגר בו, כי דבק בו הכינוי "עורבי".
הדוד של רוחל'ה, זה שהיה מתמטיקאי גאון, עד שחזר בתשובה, הגיע
לביקור, "לטיפול בבעיה". הוא הביא עמו כלים חד-פעמיים וכן תיק
עם מזון כשר למהדרין, כדי שיוכל להתקיים ימים מספר בבית קרוביו
"הכופרים-הגויים, שאין אלוקים בליבם". האיש שעיקר עיסוקו
בקבלה, היה יושב במרפסת, מתנדנד בכיסא-נוח, מעיין בספרים, מחשב
חישובים ורושם בפנקס זעיר רשימות, תוך שהוא מנהל דיאלוג עם
עצמו.
 ביום חמישי נטש הדוד את בית-הכנסת השכונתי באמצע הקריאה
בתורה, שב בריצה אל בית פיני ובפיו הבשורה: יש לו פתרון לבעיה.
במחשבה שניה אמר כי יש צורך לקבל חיזוק בישיבה שבירושלים וכן
אצל רב אחד בצפת.
ביום ראשון חזר הדוד, כינס את בני המשפחה והכריז כי מישהו
מאבותיהם התנכל בזמנו לעורבים. הפרשה, לדבריו, נשכחה, אולם
משהו אירע והעניין התעורר מחדש. "יש צורך במין כפרה!", אמר.
"את הדברים האלה שמענו כבר!", אמר פיני.
חנן קירב אצבע אל רקתו וסובב אותה. הדוד נעלב, הזמין בטלפון
מונית, נטל את חפציו ועזב.
"כשיגיע הסתיו הם ינדדו לאן שכל הציפורים נודדות", ניחם פיני
את אשתו ובנו. שניהם ענו לו כי הוא לא שם לב שהחיים הפכו לבלתי
אפשריים. וחנן אמר כי: "זה נראה כמו בית מקולל. זה דומה לאיזה
סרט של היצ'קוק!".
בראש-השנה, בארוחת הערב, שאל פיני אם החצבים על הגבעה פורחים,
"כי זה מבשר את בוא הסתיו".
רוחל'ה ענתה כי החצבים פורחים שם כבר אולי שבועיים.
"תספר את זה לעורבים!", אמר בנו.
פיני היה יוצא בבוקר, מתבונן בשמיים ומחפש סימנים נוספים
לסתיו.
בבוקר שמחת-תורה, התלבשו שלושתם ללכת אל בית-הכנסת, מתוך הרגל
של שנים, שכן פיני היה סבור שבמועדי ישראל זה מתאים. רוחל'ה
התלבטה באשר לכיסוי ראש. היא הוציאה מן הארון, צעיפים וכובעים
ומטפחות-ראש.
"הכובע-נוצות השחור הזה הוא של סבתא. צריך לזרוק אותו. זה כבר
מזמן לא באופנה".
 למחרת הניחה את הכובע על כיסא-הנוח במרפסת, יחד עם שקית
האשפה. חנן, שיצא בדרכו לבית-הספר, נטל את הכובע וחבש אותו,
מתוך קונדסות. בו ברגע נשמעה המולה בין העורבים ולהקות להקות
התנפלו עליו וניקרו אותו בראשו ובפניו. הנער צרח בבהלה. פיני
ורוחל'ה חשו אל החצר, הובילו את הנער, שעל ראשו עדיין הכובע,
אל תוך הבית והזעיקו רופא ממגן-דוד.
"העיניים בסדר!", הצהיר הרופא, "כל השאר זה פצעים שטחיים
וקלים. ממש מזל!"
כשיצא הרופא אמרה רוחל'ה: "אני לא יכולה יותר! לא איכפת לי
אפילו לעבור דירה! אני לא יכולה לחיות עם העורבים האלה!".
פיני שתק. לאחר זמן נטל את הכובע המקולל ויצא אל מהומת קריאות
העורבים. הוא החזיק את הכובע בשוליו והשליך אותו אל החצר.
הכובע הסתחרר ונחת במרכז הדשא.
ומיד השתררה דממה. כל העורבים נשתתקו. אחר כך התרוממו ארבעה
עורבים קשישים, עופפו בתנועות כנפיים איטיות-טקסיות ונחתו סביב
כובע הנוצות השחור. הם נטלו אותו במקוריהם וכאילו לפי פקודה
התרוממו יחד, למעלה.
ואז, כל מאות העורבים, סבבו בשקט את הארבעה, במעגלים רבים,
זורמים בשני כיוונים: מעגל אחד סובב ימינה ומשנהו שמאלה. וכך
התרוממו והתרחקו עד כי ממרחק נראו כלוח קליעה-למטרה.
ונוצה אחת, שחורה, ניתקה מאחד העורבים, התנדנדה וריחפה במסלול
עקלתוני, עד שנחתה על הדשא.
בו ברגע נשמע מתוך הבית נפץ זכוכית. רוחל'ה מיהרה אל הסלון. על
הרצפה הייתה מוטלת, מנופצת, התמונה של סבתא, החבושה בכובע
הנוצות השחור.