העובדה שאני טועה או שמשהו מתבצע לי בגסות הופכת אותי לחיה.
באותם הרגעים היא טוענת שאני צריכה לגור בדיר/ רפת/ אורווה
וכו'...
כשהיא אומרת לי את זה היא לא סתם זורקת את זה, אלא חוזרת על זה
מספר פעמים, לפעמים גם במשך יותר מיום.
לפעמים, כשאני ממש ממש נפגעת אני מטיחה בה חזרה "כן, אני חיה,
וככה חיות מתנהגות". תמיד אחרי ההטחות שלה אלי אני לא מסוגלת
להישאר בחברתה, ובורחת לחדר שלי. היא בכלל לא מודעת למה שעובר
עלי וקוראת לי. אחר כך היא עוד שואלת אותי למה הייתי עצבנית
כלפיה. התשובה שלי היא תמיד "תחשבי לבד"/ "ניחוש פרוע...".
יותר מזה אין לי כוח לענות, שלא להיכנס איתה שוב לוויכוח ושאני
לא אצטרך לבעוט שוב בארונות האומללים שלי.
הישיבה בחדר שלי אחרי הוויכוחים האלו הם בין הזמנים הכי קשים
שאני עוברת. מרוב התדירות שזה קורה כבר קיבעתי את השלבים שאני
אעבור, ושלא ישתנו. זה יתחיל בדיבורים אל עצמי ("אני שונאת
אותה", "שתמות") בשילוב עם בעיטות בארונות/ כריות/ מיטה/ תיקים
והפלת דברים על הרצפה. אחרי שלב העצבים הראשוני יבוא שלב
הרחמים העצמיים שמבוטא בתחילתו רק במחשבות ("אי אפשר יותר",
"מתי אני אתפוצץ...?") ובסופו מתפרץ בכי. בעקבות הבכי יתעורר
בי הפחד לעתיד זהה לשלה, ועתיד זהה לשלי לילדיי. אחרי זה אני
אחשוב למי אפשר להתקשר לבכות, ותוך כדי מחשבה אדליק את הטייפ
עם שירים דיכאוניים ונוגים. אחרי שיר או שניים אוותר על הרעיון
להתקשר למישהו ואמשיך לשמוע מוזיקה. בשלב הזה, בו אני נזכרת
שיש עוד אנשים בעולם אני בד"כ נרגעת סופית. נושמת עמוק בעיניים
עצומות ומבטיחה לעצמי שהילדים שלי בחיים לא יסבלו כמוני.