השקר שלך עב-כרס,
משופם קלארק גייבלי,
אריסטוקרטי,
מעשן סיגרים עבים עבים,
נשען לאחור,
ידיו מחככות את ירכיו הרחבות,
את פיקות ברכיו המגושמות.
לו היה מגיע, היה גם מחטט בין אצבעות כפות רגליו
בלהיטות מופקרת.
השקר הזה שאתה מטפח ככה
יושב בינינו על כורסת טלוויזיה 'אמריקן אמו'
והבירה שהוא לוגם בזמן שאני מצווחת מזעם
צבעה בדיוק כפי שיצא אחר כך ממנו
צהבהב כמעט מים.
הכל עובר דרכו בלי להיוותר
והוא פורם אותי בשבעות הנחת שלו
כשהוא חושב שלעולם איני מבחינה בקיומו
והוא יודע שאני כן מכירה
את הניואנסים הדקים שבמלתחותיו
אבל הוא שיחק אותה, בעידודך,
כן, וממשיך משחק אותה אדיש לנצח ועכשיו.

ואני נובחת ומיללת והחרדות שלי הן כבר לא קיומיות
הן חרדות רחוב של 'אותי לא ידפקו ככה'
וממהותן אני מרחרחת, מבררת ומסירה כל מכשול
חייבת לראות באור יום קופח את המבט הנינוח שעל פניו
חמש שנים כבר הוא גר במקום הזה
וחמש שנים כבר הוא נוכח
להתבזות שלי כשאני יודעת,
שאני שומעת,
את עצמי מלהגת ומשקצת אותו
בלי שמץ מושג מה עומד מאחוריו.
מחמיאה לעצמי בלבד
שאני-הנבונה מבינה וקולטת ולא פתיה לעולם.

ואז קמה, נשרכת, נעלי בית,
ומביאה תקרובת
ותופינים וכעכים
שרק ירגיש בבית,
שיתמוגג,
ושיקסים אותנו עוד.