ישנו יער אחד הרחק מכאן, שיש בו את כל החיות שיש בכל יער.
למעשה זהו יער ככל היערות. אך ביער הזה היה ארנב אחד מאוד
מיוחד.
ארנב זה, ככל הארנבים, היה יכול להשיג כמה גזרים שרק חפצה נפשו
בהם, הוא היה אפילו מספיק זריז וחזק להשיג את הגזרים הטובים
ביותר ביער. אך אותו ארנב לא חשק כלל וכלל בגזרים, הוא אפילו
לא ניסה לאכול אותם מעולם. לאותו ארנב זה נראה פשוט אבסורד שכל
מה שהוא צריך לעשות זה לגשת ולקטוף את הגזרים הכי יפים, זה היה
פשוט קל מדי.
אותו ארנב חשק בכל מאודו בתפוחים דווקא. אך מה לעשות והתפוחים
תלויים על העץ,  והארנב מעצם טבעו אינו נועד לאוכלם. כמה רצה
הארנב בתפוח, ולו תפוח אחד קטן. כמה קינא הארנב בקופים שדילגו
להם מעץ לעץ ואכלו תפוחים כאוות נפשם. קופים מטבעם הם נחמדים,
לכן הציעו לארנב ,לא פעם ולא פעמיים, שיקטפו עבורו תפוח. אך
הארנב סירב בכל תוקף; מה הטעם בתפוח שנקטף עבורך? הרי כבר עדיף
לאכול גזר שקטפת בכוחות עצמך.

   כך חלפו הימים, והארנב המיוחד פילס דרכו בין עצי התפוח עד
שנפל ומת. שאר החיות חשבו שמת הוא מרעב, שכן מעולם לא אכל, לא
גזר ולא תפוח.
אך אגלה לכם זאת - לא מרעב הוא מת, כי אם משברון לב; ולא ארנב
מיוחד היה, כי אם ארנב טיפש.