ביום שעובדיה מת, כולנו נשארנו בבית ואפילו אבא לא הלך לעבודה
ואני לא הלכתי לבית הספר. אימא אפתה פאי תפוחים גדול והביאה
אותו לגברת רוזנשטיין, האלמנה של עובדיה.
בהלוויה של עובדיה כמעט ולא בכו, רק גברת רוזנשטיין בכתה
וניגבה את הדמעות שלה בממחטה הלבנה שלה, שלמרות כל הבכי
והדמעות עדיין נשארה כל כך נקייה ומגוהצת.
כשהכניסו את עובדיה לקבר, ראיתי שוב גמדים צהובים עם כובעים
אדומים, כמו בהלוויה של אחי נמרוד, רק שהפעם לא סיפרתי על זה
לאף אחד, כי בפעם שעברה אבא צעק על אימא שלא מספיק שבן אחד מת,
עכשיו השני השתגע.
בדרך חזרה הביתה אימא אמרה שטוב שעובדיה מת, כי הוא רק סבל,
ושבכלל, אנשים לא צריכים לגמור ככה את החיים בלי שום טיפת
כבוד. אבא המשיך לנהוג בלי להסתכל עלייה ורק סינן מבין שיניו
שעדיף לגמור ככה את החיים מאשר בגיל שמונה עשרה, מפליטת כדור
של החבר הכי טוב שלך.
כשחזרנו הביתה חשבתי לעצמי שאולי עכשיו נמרוד יפגוש את עובדיה,
ושבטח עכשיו ישעמם לו נורא, כי כל מה שאפשר לעשות עם עובדיה זה
לשחק שחמט, ונמרוד הוא כזה גאון בשחמט שזה פשוט ישעמם אותו
לשחק בלי אתגר. אז חשבתי שהוא מסכן שדווקא עובדיה מת, ושאם אני
הייתי מת, היינו משחקים כל הזמן משחקים כיפים.
בלילה חלמתי על הגמדים הצהובים עם הכובעים האדומים, והם לחשו
לי באוזן שלנמרוד כיף, כי הוא משחק שח עם עובדיה ונותן לו
לנצח. עוד מעט, כשיתחיל לשעמם לו, אולי גם אני אקפוץ לבקר.