"שיט! לא שוב!" ברור היה שהבוקר הזה לא יהיה שונה מכל שאר
הבקרים, כעת כשהצעקה הזו הדהדה בחדר, והמרוץ נגד הזמן נפתח.
הוא מבקר במקלחת, מדלג לכיור, מקפץ לארון, עובר במגירות -
והשעון מדלג לו באלגנטיות קיפוצים של חמש דקות; הוא רץ למעלית,
ממהר ברחוב, טס לתחנה - והשעון מגדיל את המרווחים לעשר דקות.
וכמו בכל בוקר רגיל, הוא שוב הפסיד.

"פתיחה מרתקת ליום נהדר," הוא חשב במרירות כשעלה על האוטובוס
הבא, רבע שעה לאחר מכן. הוא הושיט כרטיסיה מקומטת לנהג, אך זה
לא הגיב. "סליחה, אדוני, הכרטיסיה," הוא אמר בטון הכי מנומס
שיכל. אך הנהג בשלו, כאילו, כאילו הוא לא שם. "אדוני! אני עומד
פה!" הוא צעק. אבל הנהג התעקש להתרכז בכביש, וגם שאר הנוסעים
באוטובוס השקט התעסקו בשלהם. "אוקי, אם ככה, אז בוא נעשה ניסוי
קטן," הוא חשב לעצמו, והחל לרקוע ברגליו, לצעוק, ולבסוף הסתובב
וחשף את אחוריו. אין איש ואין עונה. חיוך מוזר, קצת חולני,
אפילו זדוני, התפשט על פניו. הוא היה בלתי נראה לחלוטין. איש
לא שמע אותו או ראה אותו. הוא התהלך באוטובוס, דרך על רגליים
של אנשים, הסתכל בעיתונים, נשף בעורפים, ןאפילו שקל לקחת
למישהי את הארנק, סתם בשביל הקטע.
עד שהגיע לבי"ס כבר התחילה ההפסקה שאחרי, והחצר המתה בחבורות
ילדים מסתובבים, צוחקים ומדברים. לרגע, רוח בדידות עטפה אותו,
כשהוא הבין שגם אלה שמוכנים לסבול אותו, עכשיו לא יוכלו. הוא
בעצם לא היה חייב לבוא, הרי בשיעורים לא יוכל להשתתף. אבל הוא
הסתקרן. לפתע הוא איתר כמה מחבריו, מתהלכים יחד לאורך החצר.
בזהירות הוא נצמד אליהם מאחור, והקשיב לשיחה. "מישהו ראה אותו
היום?" אמר אחד. "לא, הוא לא הגיע. לא ראיתי אותו היום בכלל.
אבל הוא בטח יגיע מאוחר יותר." הגיב השני. "נו טוב, אתה כנראה
צודק. מה בקשר למחר בערב? שנדבר איתו?" שאל הראשון. "הסכמנו
שמוותרים על זה, אתה יודע שיש עם זה בעיות." פסק השלישי. "טוב,
הבנתי, בסדר."
יש אנשים שההארות שלהם מגיעות בחלומות, או בטיולים ארוכים
למזרח הרחוק. שלו הגיעה בבי"ס. "היית מאמין..." הוא אמר לעצמו,
וכמעט התחרט על כך שדיבר בקול רם כשנזכר, שהם לא יכולים לראות
או לשמוע אותו. אז הוא התחיל לקלל ולצעוק, ואמר לכל אחד מהם
בפרטי פרטים מה בדיוק הוא חושב עליהם, ומה הוא מאחל להם,
ולמשפחות שלהם, ולשכנים שלהם. ובדיוק כשהתחשק לו להרים מקל
ולהביא לאחד מהם בראש, ככה למזכרת, הוא שם לב שעל מדרגות האבן
ישבה נערה, וצחקה בקול רם. ויותר מזה שהיא צחקה בקול רם, אף
אחד לא שם לב לכך שהיא צוחקת. ויותר מזה שאף אחד לא שם לב,
נדמה היה לו שהיא, היא שמה לב אליו. הוא זרק את המקל, ורץ
אליה, מתנשף, והתחיל לעשות לה תנועות מול הפרצוף עם הידיים,
לבדיקה. בהתחלה היא לא הגיבה, והוא כבר הסתובב ללכת, ואז...
- "אתה מצחיק אותי... מה אתה עושה?"
- "אני לא ממש יודע. את יכולה לראות אותי?"
- "כן. אתה יכול לראות אותי?"
השאלה נשמעה לו תמוהה, ואז התחוור לו שלמרות שהיא נראתה בגילו,
הוא מעולם לא ראה אותה מסתובבת בהפסקה בחצר. מעולם.
- "אני רואה אותך. עכשיו אני רואה אותך. מה את עושה כאן?"
- "מתבוננת. אני כאן כל הפסקה, כל ההפסקה. מסתכלת על האנשים
השונים, מקשיבה להם מדברים, צוחקים, אוהבים, משקרים. זה כמו
אופרת סבון בשידור חי ותמידי."
- "זה תמיד היה ככה? את לא לומדת? לא עובדת? לא עושה כלום חוץ
מלשבת כאן?"
- "לא תמיד היה ככה. בוקר אחד, לפני כמה שנים, התעוררתי ככה.
בהתחלה היה לי נורא קשה להתרגל. הייתי צועקת ובוכה שעות על גבי
שעות, סגורה בתוך קופסת הזכוכית שלי. לא שככה היו מקשיבים לי
הרבה, אבל עכשיו בכלל לא."
- "ומה עם ההורים שלך?"
- "הם חיפשו אותי שנה שלמה, היו ממש מדוכאים. רציתי להרגיע
אותם. להשאיר להם מכתב, לומר להם שאני בסדר, אבל ידעתי שהם לא
יצליחו להתמודד. אנשים פשוטים, ההורים שלי."
- "אני באמת נזכר ששמעתי משהו על ילדה מקומית שנעלמה, לפני
כמה שנים."
- "זאת אני. ועכשיו גם אתה."

ומאז הוא איתה. הם ביחד, מדברים, צוחקים, עובדים על אנשים,
מטיילים ברחובות, מחפשים יחד מקומות להתחבא כשיורד גשם, או
מקומות להשיג מהם אוכל. פעם אחת הם אפילו התנשקו. בצורה מוזרה
זה בדיוק מה שהוא היה צריך, מישהי שהיא רק שלו, שהוא רק שלה,
שהוא יוכל לזהות אותה מן ההמון הסואן, לספר לה כל דבר שבעולם,
ולדעת שהיא לא תוכל לספר לאף אחד. שאחרי שכולם שכחו ממנו
והתקדמו הלאה, היא נשארה איתו. זה אולי ילדותי, זה אולי טיפשי,
אבל זה הוא, ועכשיו גם היא. ולפעמים, רק לפעמים, כשהוא נהייה
עצוב וחושב על כל הדברים שאיבד, ומקווה שזה רק חלום רע, אשליה
מפוספסת, הוא מסתכל עליה, ישנה או ערה, ונזכר כמה נחמד לו
איתה, והכל עובר ונעלם. והוא כבר לא לבד.