הופעה של אהוד בנאי בקיבוץ לביא.

כל כך הרבה דברים הובילו אותי להגיע לכאן ואני עם דמעות, מודה
לכל מי שעזר לכוון. אני יושב מול אדם שכל הזמן נוגע בי במקומות
שונים בגוף. אדם שחיזק אותי בצדו האחר של העולם, ששר אלי מבין
מיליון אנשים, חתך את האוויר גם היום ופגע בי, בלבי.
הבטן שלי נפתחת לכל הכיוונים, והחלל שנוצר לי במרכז מדגדג אותי
ומגרה את הרצון לצעוק שאני מאושר.
רסיסי הדמעות שמקררים את עיניי מצהירים על תחושותיי ואהוד כל
כך אנושי וקרוב.
אני חושב על החברה שלי שרחוקה עכשיו המון ועל איך הייתי רוצה
לאחוז בידה ולחוש קרוב אליה כמו שאני חש קרוב לאהוד.
מה לא הייתי נותן כדי לחוש בעורפי את אצבעותיה, מלטפות ומחממות
את גופי.
הצלילים של אהוד מזכירים לי מקומות ואנשים מחיי, אנשים שהכרתי
במהלך מסעותיי ואולי נכתבו במסעותיו שלו,
איך שמעתי אותו מהדהד בראשי גם כשלא היה איך לשמוע אותו דרך
רדיו או ווקמן.
אהוד מבהיר לי עד כמה חשובים המסעות בחיי ועד כמה קסומים הם
יכולים להיות. אני ממש מתרגש להיות כאן, הנסיעה לצפון היתה
חשובה מאוד עבורי. הצורך הזה להתנתק לרגע כדי לנוח ולחזור
להיות צלול, ועד כמה חשוב שאמצא את הפינות הקטנות האלו במהלך
השנה שלי.