לפעמים, דווקא כשאני מתיישבת בחדווה לכתוב על מאורע שמח שזה
עתה התרחש, ידיי רועדות מההתרגשות שעדיין לא חלפה ואני עוד
מסוחררת מההתרחשות, דמעות עגומות חומקות לפתע החוצה, ייאוש
הנובע מהידיעה כי לא אוכל לשמור אושר שכזה על הדף.
את אותם הרגעים שבשבילי הם מהות החיים, לא אוכל לכתוב,ואף לא
אוכל למשוך הלאה, הם יחלפו ככל רגע נתון אחר ויישאר לתקופה קלה
רק טעם מתוק בפה שגם הוא יעבור בחלוף הזמן.

ושוב אני נושכת שפתיים בחוזקה כשכר מאמץ המחשבה דמעה מתערבבת
בטיפת דם חמה ותו לא.
אין מילה שתביע.
ככה מתבזבז לו רגע
רגע כזה שאני כל כך רוצה לשמור
להחזיק חזק שלא יחמוק, שלא יעבור

"רגעים קטנים של אושר", מהפרסומות בטלוויזיה ישר אל הלב,
יצירותיו של שטראוס תמיד העלו בי הרגשה רומנטיקנית חמימה,
עוד תחושה שאני רוצה ונמנעת מלשמור.
ועוד רגע הלך לאיבוד בין טיפת דם לדמעה על מחשבה חסרת טעם.
אך אילו רגעים, ששווים את החיים, או שבעצם עושים אותם,את חיינו
לכזו מתנה. אילו רגעים, שיא אפשר לשמרם.
"רגעים קטנים של חסד"?
האם זה הביטוי שרוצה לחמוק מבין שפתיי?
לא ולא- "רגעים קטנים של אושר"- אין לי מילים אחרות,פחות
נדושות לתיאור רגעים של אהבה, וחיוכים, רגעים קיטשיים ושמחים.

הכל התחיל כשעליתי עם הידיד הכי טוב בעולם למרכז המסחרי מעל
המתנ"ס בשנה שעברה, ולפתע התחיל גשם בחוץ, לא סתם גשם- גשם
ראשון, לא סתם גשם ראשון- סופה ממש. אז הוא הזמין אותי לגלידה,
כן, דווקא גלידה, כזו גלידה של שטראוס, ויצאנו לטייל בגשם. כמה
שנראינו מגוחכים בצעיף ענקי שניסה לכסות את שנינו, וכל שאר
גופנו בבגדי קיץ, הוא בטי-שירט ואני בגופיה, הרבה מחשוף, כמו
שהוא תמיד רצה שאני אתלבש, ודווקא באותו יום לפתע הגיע החורף.
היה כל כך רומנטי, ואם הוא היה יודע אז שאני גם נמשכת לבנים
בודאי היה קורה משהו, אך יחי השקר הלבן שמנע את הטעות הנוראית
שבטח היינו עושים אילו הייתי נותנת לו להתאהב בי, ואני רציתי
בכלל מישהי אחרת, ואז כבר בטוח שלא היינו ידידים כאלה טובים
ממזמן.

נחרטה לי בראש תמונה של שנינו, שאותה אני מצליח לשמור עד היום,
בין הטיפות עם גלידה של שטראוס כששיתפנו אחד את השניה ברגעים
קטנים של אושר, יושבים תחת מטריה וצעיף אחד ענק עם הרבה
מחשוף.